טרמפים תתפסו במקום אחר

בויזי סטייט, BYU, יוטה, בול סטייט, מינסוטה, טולסה, סאות' פלורידה, קונטיקט. לא, זה לא אוסף מקרי של שמות אוניברסיטאות ברחבי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. זוהי רשימה של מכללות שראינו לאחרונה ברשימת הטופ 25 של הקולג' פוטבול.

השאלה הראשונה שלי היא איפה טנסי, נברסקה, מיאמי, מישיגן, נוטרדאם, UCLA, וושינגטון, וושינגטון סטייט, טקסס איי אנד אם, ועוד כהנה וכהנה. הרשימה הראשונה שהצגתי כוללת קבוצות שהגיעו בשנה או במספר שנים האחרונות, משום מקום לצמרת הקולג' פוטבול. הרשימה השניה, ניחשתם נכונה, היא של כאלה שהיו הרבה שנים בטופ ומשום מה נעלמו משם. יהיה זה מאוד פופולרי לכתוב שמצב כזה עושה טוב לפוטבול המכללות ונותן צ'אנס וכל הבלה בלה הזה, אבל מה לעשות? לא ככה זה מרגיש.

אני לא יודע את מי להאשים והאמת שאני גם לא רוצה להאשים. אחרי הכל, זו לא בדיוק בעיה של בריגהאם יאנג שמישיגן, הקבוצה שלי, נראית כמו שהיא נראית – אני פשוט מתגעגע למסורת. לא כיף לראות משחק בין אוהיו סטייט למישיגן, כשהראשונה אולי מועמדת לרוז בול אבל השניה הפכה להיות השטיח של כל הדיביז'ן. איפה הימים של וודי הייז ובו שמבקלר, כשהמפגש הזה, שתמיד נערך במשחק האחרון של העונה, קובע חיים ומוות (טוב בסדר, לא על אמת, אבל הכי קרוב לזה)? איפה הימים שמיאמי הוריקנס מול פלורידה סטייט סמינולס לא היה רק דרבי שולי של מדינת פלורידה אלא המדורגת 1 מול המדורגת 2 על כל הקופה? אין מה לעשות, יריבויות ותיקות ומסורת הפכו את הקולג' פוטבול למה שהוא, וחבל לראות את ההתמסמסות של חלק גדול מזה עם הנפילה של קולג'ים גדולים.

במאה השנים האחרונות של קולג' פוטבול (והיו יותר) התרחשו כל-כך הרבה אירועים שרקמו יריבות בין מכללות ספציפיות, יצרו מסורת של מפגשים טעונים עם הרבה מה לנצח או להפסיד על השולחן ותמיד כיף לחיות את זה מחדש, כי זה מה שנותן לקולג' פוטבול את הטעם הכה מיוחד שלו, טעם שאין באף ענף ספורט אחר. וכן, אני מדבר כאן כאוהד, לא כפרשן או כשחקן, אוהד שחי קולג' פוטבול כבר 35 שנה. ככזה, אני מודה שלפעמים אני בהחלט מאוד נהנה לראות משחק של בויזי סטייט מה-WAC כשהיא מנצחת איזו קבוצה יהירה מקונפרנס שנחשב חזק יותר, ובוודאי כשמהלכי הפוטבול מבריקים ויצירתיים.

כן, אני מודה, אני נהנה. אבל כשמגיע המשחק של נוטר דאם מול מישיגן (שתי הקבוצות בעלות מספר הנצחונות הגדול ביותר בכל הזמנים) והדבר היחיד שמשנה הוא כמה קהל הגיע לצפות, המילה היחידה שעוברת לי בראש היא "חבל". אותו הדבר לגבי המפגש המסורתי בין USC ל-UCLA. לגבי חלק מהאקס-חזקות, יש עדיין תקווה אמיתית שהן יחזרו כי יש שם בסיס. למשל, טנסי, עם הקהל שלה ועם הגאווה של הקולג', או נוטר דאם שמראה סימנים של חזרה, אבל איפה שתי הנציגות ממדינת וושינגטון? אין לך שק איגרוף משומש שנחבט יותר פעמים ובעוצמה יותר חזקה משתי הנמושות האלה, שפעם היו מגיעות לרוז בול כמעט שנה אחר שנה.

למרות הנאמר כאן, לא הכל שחור. משחק היריבות המסורתי של הרד-ריבר (טקסס - אוקלהומה), למשל, הוא עדיין אחד המשחקים המרתקים ביותר בעונה ובעל משמעויות ישירות על האליפות. ג'ורג'יה מול פלורידה הוא עדיין על כל הקופה. אבל, מצטער, בול סטייט מול סנטרל מישיגן (מי אלה? מה הן עשו בשביל מדינה?) פשוט לא עושה לי את זה.

תביאו לי בחזרה את המסורת!