הזמן קצר והקבוצה מרובה

קשה להיות ילד בימינו. כמות המידע שזורמת לעיניו ואוזניו הרכות היא פשוט מהממת. האינטרנט מציף את אונות המוח בשפע גירויים, העיניים בולעות סרטונים, בלוגים, משחקי רשת וצ'טים, ואינן יודעות שובע. הטלוויזיה ממשיכה להתפצל לעוד ועוד ערוצים, ומייצרת מציאות חלופית וידידותית בדמות "אח גדול", שתמיד דואג שיהיה לך מה לראות. ובנוסף יש עיתונים, וסלולרי ושיתוף קבצים והשד יודע מה. עכשיו לך תזכור בבליל היוסי בובליל הזה את שמות שלושה-עשר שחקני מכבי תל אביב בכדורסל. מזל שרגב פנאן פרש, ככה ירד אחד. ב-1988 היה צריך לזכור רק שמונה שחקנים, ויסלח לנו איציק כהן. שלושה-עשר זה הרבה. מילא ילד בן 12 שסופג מידע, ומורגל בלהטוטי הטכנולוגיה, אבל מה יעשה אדם בן 54? ומה אם הוא גם המאמן של אותם שלושה-עשר שחקנים? מסובך.

הפתרון פשוט, ובכל משחק שוכח מר בירנבוים, אדם מן הישוב, שני שחקנים על הספסל. נגד אבלינו הוא שכח את חג'ג' ובשארפ הוא נזכר לרגע חטוף בלבד. ככה זה כשהזמן קצר והקבוצה מרובה. השחקנים יודעים שאפי הוא מן שכחן שכזה, יש כאלה שמזכירים לו ויש כאלה שלא.

"לקחתי קורס קריאה מהירה וקראתי את 'מלחמה ושלום' בעשרים דקות. זה משהו על רוסיה". שנינותו של וודי אלן משקפת במשהו את המציאות בהיכל, בו צריך לקרוא מהר את המציאות, גם אם לא לרדת מיד לעומקה. טרה סימונס לא יודע לקרוא עברית, אבל הוא יודע לקרוא את פניהם של הבכירים. כשנכנס בסוף הרבע הראשון, נמרץ כולו - ניגוד מוחלט לאנמיות שהפגין במשחקי ההכנה - היה אפשר להיווכח שהוא נלחם על אמון הקבוצה בו. פתאום הוא החל לנהל התקפות, לרוץ למתפרצות ולקחת יריבים לסל, כאילו היה אנתוני פארקר.

אבל הוא לא, וההתלהבות שלו פינתה מקומה לכמה זריקות פזיזות מדי והחזקת כדור ארוכה מדי בהתקפה. בסופו של דבר את המטרה שלו הוא השיג, כששידר כי מתחת למעטה הקרח יש לב פועם.

על פניו של באטיסטה נסוכה תמיד אותה הבעה מופתעת. תארו לעצמכם שמישהו היה שם בידיכם אזמל ואומר לכם ש"הגברת הזו בצרה, יש לה גידול ב-temporal lobe של המוח וחשש לגרורות. בצע את הניתוח, שיהיה בהצלחה". הייתם בהלם, לא? ובכן, זו התחושה שבאטיסטה משדר כשהוא על הפרקט. הסנטר הצעיר מאורוגוואי שיחק בעונה שעברה 17:44 דקות למשחק ביורוליג ותרם 10.3 נקודות ו-5.3 ריבאונדים. השנה המצב שונה. אין פייזר, יש פישר. הסנטר האמריקאי לא שומר היטב באחד-על-אחד, אבל יכולת החסימה, הריבאונד ומשחקו נטול האגו הופכים אותו לחביב ההיכל.

נגד ציבונה שיחק באטיסטה 9:52 דקות, מול גלבוע/גליל סופסל ורשם רק 6:58 דקות נגד האיטלקים. כשארויו מסר לו כדור להטבעה הוא איבד, והקהל איבד קצת את הסבלנות כלפיו. החברים תקעו אותו בהתקפה מתחת לסל מול שניים ולעתים שלושה שומרים, וחוסר יכולתו למסור החוצה רק שיגעה את בירנבוים יותר. הסתגלתן שורד ובאטיסטה טרם הסתגל למצב - סגולה לעוד דקות על הספסל. אוי, הגב התחתון הארור הזה.

מי שיודע לקרוא עברית, לקרוא מהר ולקרוא את המציאות הוא יניב גרין. זה לא אותו שחקן שעזב את יד אליהו ב-2007. בזמן שחבריו ישבו על הספסל והיטיבו את זווית הראייה על ידי הזזת תנוחת הגוף אחת לאיזה זמן מוגבל, הסנטר עמד מאחור. בעצם, לא בדיוק עמד. הוא קיפץ, הלך, התמתח ונראה יותר כמו אצן אולימפי לפני ריצת חייו ופחות כמו שחקן ספסל.

כשנכנס סוף סוף בשלהי הרבע השלישי הוא כל כך התרגש, עד שהחטיא זריקה נוחה מתחת לסל ובקושי הגיע לטבעת כשזרק עונשין. אחר כך הוא כבר התאקלם. בשנתו הרביעית במכבי גרין במוד מלחמה, כי הוא יודע שאף אחד לא יחזיר לו את הזמן האבוד. מבחינתו כל דקה היא אולם ומלואו.

גרין הוכיח במשחק הזה שהוא יודע לקרוא רגשות במידה מסוימת. מאחורי הספסל של מכבי, בחולצת טריקו חומה, ישב רודני ווייט והסתווה למעקה. אף אחד לא הרגיש בנוכחותו, ואלמלא גרין ישב לידו, מדי פעם זורק לו איזו מילה ומתייחס אליו, אפשר היה לחשוד שהאמריקאי שיושב שם הוא בובת קרטון של הלוטו. היה משהו מכמיר לב כשווייט הושיט מדי פעם את ידו כדי לתת כיף לשחקני מכבי שירדו לספסל, ואלה אפילו לא שמו לב. ולחשוב שכמה סלים או כמה מילים לאנשים מסוימים היו יכולים להפוך את ווייט לחלק מהחגיגה של מכבי נגד אבלינו. ווייט לא יצטרך לקרוא בקרוב עברית, הוא פשוט יהיה חייב לקרוע את התחת במקום אחר.