לא חיים על זמן שאול

ארבע לפנות בוקר, הגוף שלי כואב כאילו שיחקתי ארבעים דקות, וללכת לישון ממש לא נראה לי כמו משהו הגיוני לעשות בשעה כזו. המשחק רק נגמר המשחק לפני שש שעות, עוד לא התחלתי לעבור על הסטטיסטיקה, עוד לא בדקתי אם יש וידאו של המשחק באינטרנט, אפילו עוד לא בדקתי אם כבר ירד לי למחשב הפרק האחרון של "נמלטים". הלב פועם בקצב הבוכנות במכונית פורמולה 1, המחשבות מתרוצצות כמו גלעד שמחוני במהלך הרבע השלישי והפה עדיין נשאר פעור מהשתאות למראה מפגן העוצמה שהעניק הקהל האדום במשחק אמש (חמישי).

אחת הבעיות הגדולות בחיים שלנו, שלי לפחות, היא שבסופו של דבר, נרצה או לא נרצה, לכל דבר מתרגלים. אין כמו הפעם הראשונה ולא לחינם, חוויה מענגת כבר לא תשאיר את את אותו הרושם בפעם השניה, או השלישית, כל אחד בקצב שלו. היום הראשון בבית הספר, הנשיקה הראשונה, הקרמבו הראשון של החורף, החתונה הראשונה וכמובן המשחק הראשון.

למזלנו יש חוויות שלא חוזרות על עצמן ולכן לעולם לא נתרגל אליהן, חוויות שדרכינו מצטלבות עימן פעם אחת יחידה ומיוחדת: הסל של זלוטיקמן, המהפך של מנצ'סטר יונייטד בגמר האלופות ב-1999 , הגול של גילי לנדאו באליפות של 1985, והלהיטים האחרונים - הקמתה של הפועל אוסישקין ומשחק הבית הראשון בתולדותיה.

אתמול בצהריים התקשר אליי חבר ושאל אם אני מתרגש. "לא" עניתי בהחלטיות. "אחרי הטירוף שהיה בשנה שעברה? כבר התרגלתי". למרות התיאוריות שלעיל ברור ששיקרתי וההכחשה שאני לא מתרגש מעוד משחק פתיחת עונה של הפועל אוסישקין רק בלבלה אותי עוד יותר. ניתקתי את הטלפונים כי רציתי לישון, אבל הייתי כל כך רעב שלא יכלתי להרדם ומצד שני לא היה לי חשק להכניס כלום לפה. גם כן תאוריות...

700 צופים הגיעו אמש לאולם הספורט בהדר יוסף על מנת לצפות בהפועל אוסישקין פותחת את העונה השניה בתולדות המועדון. 700 צופים בליגה א', ש-500 מהם לא מפסיקים לקפוץ ולעודד במשך כל המשחק. רבות דובר במהלך הקיץ על עתידה והמשך דרכה של הפועל אוסישקין, האם היתה זו רק התלהבות רגעית? פרץ של כעס ותסכול של אוהדים שאיבדו אולם, קבוצה וזהות? והאם לאחר שההתלהבות תדעך עדיין ישאר משהו? ובכן חברים יקרים, אני גאה לבשר לכם שעוצמתיות כמו ששודרה אתמול מהקהל של הפועל אוסישקין מוכיחה לכולם שהעתיד ורוד וההתלהבות? היא רק הולכת ומתגברת.