מיומנו של פנטסיסט

הדבר הראשון שאמר לי גיל קדרון על משחק הפנטזי היה: "עזוב את החוקים, מה שאתה באמת צריך לדעת זה שזה ממכר". חמש שני מאוחר יותר אני ממשיך לחשוב כמה הוא צדק, ובהתחשב בכמות הפעמים בהן הוא טועה, זה לא עניין של מה בכך.

אבל הקיץ הזה היה שונה. קודם כל אני כבר מתחיל להיות זקן מדי בשביל עולמות של פנטזיה, שלא לדבר על הסחות דעת רבות עקב זוטות חסרות משמעות כמו בחינות של סטאז' בניהול תיקים (כן, כן, הבורסות יורדות. נושא הבא), אישה בחודש תשיעי, מחשבות על תינוקת שאוטוטו מצטרפת לעולם לא פשוט, חדר שצריך להכין לה והעציצים של ההורים שמטיילים בהודו, וצריך להשקות פעם ביומיים. עכשיו לך תתכונן לדראפט הפנטסי בתנאים כאלו.

בבתים רבים ברחבי העולם, ובמספר הולך וגדל של משקי בית בארץ הקודש, ליגות הפנטזי הן הסיבה העיקרית לריבים בתוך המשפחה ולמראות של גברים טרוטי עיניים הפוגעים בפריון המשק. מחקרים אף הוכיחו כי השעות שהוא גוזל בשעות העבודה עולות לשווקים עשרות מיליוני דולרים. אז מה זה המשחק הזה אשר השלכותיו כה מרחיקות לכת והמוכר כבר היום בחלק ממדינות העולם כסם ממכר?

ליגת פנטזי היא משחק וירטואלי, בסגנון "ליגת החלומות" של הכדורגל. היא מבוססת סטטיסטיקות ומספרים, ובה על משתתף מקים קבוצה אותה הוא מרכיב משחקני NBA אמיתיים דרך דראפט שמזכיר את הדבר האמיתי. כל הסטטיסטיקות שצוברים שחקניך נרשמים לטובת הקבוצה שלך, לפי קטגוריות, והקבוצה בעלת הסטטיסטיקה הטובה ביותר בסוף העונה זוכה באליפות. עד כאן הכל פשוט.

אותה סטטיסטיקה מדוברת מורכבת מהקטגוריות הבסיסיות -נקודות, כדורים חוזרים, אסיסטים, שלשות, אחוזים מהשדה, אחוזים מהעונשין, חטיפות, חסימות ואיבודים. מסיבה זו ומכיוון שכל קבוצה כוללת את כל העמדות המוכרות בכדורסל, המטרה היא להעמיד קבוצה כמה שיותר מאוזנת.

במהלך העונה שחקנים עולים ויורדים, נפצעים ומבריאים, ולכן על המנהלים להיות עם היד על הדופק ולתפוס את האיש החם בזמן ובמקום הנכון. עונת הפנטזי נמשכת החל מיום הדראפט, בו בוחרים המנג'רים את השחקנים ומחלקים אותם לקבוצות, ועד יום המשחקים האחרון של העונה הסדירה.

האפשרות לסחור בטריידים בין שחקנים מייצרת פעילות אנושית רבה מסביב לליגת הפנטזי ונחשבת לאחת הפעולות האהודות על המנג'רים, הקושרים מסחר, משא ומתן ויחסים בין אישיים אל תוך המשחק הסטטיסטי המנוהל כשלעצמו בתוך תוכנת מחשב. למעשה, כולנו מכירים את המשפט המפורסם לפיו מכוניות יוקרה הן הצעצועים של אנשים מבוגרים. ליגות הפנטזי, במידה רבה, הן התחביב הזול של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות מכוניות יוקרה.

הליגה שאני שותף לה מורכבת כבר מספר שנים משלד קבוע של חברים, אשר מבלים חלק ניכר מזמנם, במהלך עונת המשחקים, בניהול הקבוצה, בקריאת חומר רקע ועדכונים לגבי השחקנים השונים בליגה, בשיחות בין החברים ובניסיון לא פוסק להרכיב את קבוצת החלומות של הליגה.

ערב הדראפט הוא, כנראה, היום החשוב בעונת הפנטסי, ולפיכך היום החשוב ביותר בשנה עבור המשתתפים (כולל לידות וחתונות).

אז יגעתי ומצאתי והאמנתי. הגעתי מוכן גם לדראפט של השנה. שאלתי בפורומים, קראתי את כל המאמרים, נשארתי כמה לילות עד מאוחר, ידעתי את מה שצריך לדעת (כריס פול - טוב, אנטואן ווקר - רע. התחלה סבבה לגמרי, לא?),. ובכל זאת כמובן ששום דבר לא נראה היה במציאות כמו בתכנון.

אשתי צוחקת עלי כל שנה ואומרת שאין לה מושג למה אני מתכונן כל כך הרבה, כי ממילא אני אחזור הביתה בלילה עם השילוש הקדוש: עצבני, מריח כמו מחששה ובלי סנטרים או רכזים נורמלים. התמזל מזלי וקיבלתי את הבחירה השישית מבין 12 קבוצות, כך שעטתי על דירק נוביצקי לאחר שפול, לברון, קובי בריאנט, אמארה סטומדאייר ודווין וויד נלקחו ראשונים. בסיבוב השני שמרתי על סולידיות ובחרתי את טים דאנקן, סנטר יעיל לכל הדעות, שגם העונה יספק 20 נקודות ו-10 כדורים חוזרים.

כשהבחירה השלישית הגיעה התחלתי להתלבט. קווין מרטין מסקרמנטו עוד היה פנוי. הוא קולע, והרבה, דופק שלשות, מדויק מהקו. מה רע? שום דבר ולכן בחרתי דווקא את בארון דייויס. למה? כי הוא נתן בשנה שעברה מספרים מטורפים, וכי... כי... אני לא נורמלי. על מה חשבתי לכל הדירדוסים? מאז הוא הספיק להיפצע באצבע וליפול לא טוב על הגב במשחק נגד דנבר. אני מאושר.

אחר כך לקחתי את ג'וש האוורד ואת אנטואן ג'יימיסון, ובזאת סיימתי עם הגווארדיה המבוגרת. מהבחירה השישית החלטתי שאני רוצה להתחדש, להתרענן ולהמר על העתיד, ולכן ירדתי כיתה וחיפשתי מציאות אך ורק בשכבת האולסטארים של 2012. נכון שהשנה הבחירות שלי יסריחו, אבל לפחות אוכל לומר שהקדמתי את זמני.

כך הגיעו אליי לקבותה למרכוס אולדריג', מרווין וויליאמס וג'ף גרין, שלושה ילדים מלאים בסימני שאלה. בינתיים נבחרו סביב חבר'ה כמו ג'ון סלמונס, אנדריי קירילנקו, רייג'ון רונדו וזק רנדולף. התחושה שאני גאון החלה להתעמעם.

ואז בבחירה השמינית החלטתי לגוון. למה שכל השחקנים שלי ישאפו לבריאות? הרי אין סיבה להפלות את הנכים. אז בחרתי את גילברט ארינס. יהיו לי עכשיו שלושה חודשים שקטים, ואז כשהוא יחזור אז סוף סוף יהיה לי מישהו שיחרב לי את האחוזים ואת האיבודים.

בבחירות האחרונות, בהן מהמרים ומקווים לטוב, אספתי אליי את ליאנדרו ברבוסה ומי אם לא שאקיל אוניל. הענק אולי הורג את האחוזים מהעונשין, אבל גם בגיל 36 הוא יודע לקחת כדורים חוזרים. ואם לא, מקסימום בסוף העונה אשיר עליו שיר ראפ ואוציא אותו ליוטיוב.