פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עונת חתולי הבר

        הדאון החמישי: איליה רוסינסקי מסביר על מהלך הוויילדקאט, שהפך לפופולארי ביותר העונה, ולמה פיטסבורג צריכה לשנות התקפה

        כשקוורטרבק הופך לתופס

        זו נשמעת אמירה בנאלית, אבל ככל שמתקדמות השנים, המאמנים מנסים להיות יותר ויותר מתוחכמים. המקור של המהלך המפורסם ביותר של השבוע, מסירת ה-43 יארד של טרוי סמית' לג'ו פלאקו (הקוורטרבק) במשחק של בולטימור מול אוקלנד, הוא במערך המכונה "חתול בר" (Wildcat Formation). עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, המהלך הנ"ל רחוק מלשקף את המערך הזה במדויק. המערך המדובר מורכב, בדרך כלל, משני רצים אחוריים, שני טייט אנדים ושני תופסים. שני המאפיינים העיקריים של "חתול בר" הם: אחד - מי שמקבל את הסנאפ מהסנטר הוא אחד הרצים בצורת שאטגאן; שניים – הקוורטרבק מתמקם בעמדת התופס. היתרון הגדול של הוויילדקט הוא ביצירת אופציות מרביות של מהלכי התקפה, דבר העשוי לבלבל את שחקני ההגנה. הרץ שמקבל את הסנאפ יכול לרוץ בעצמו, להושיט כדור לרץ השני, למסור ל-TE, לתופס או לקוורטרבק, או ללכת על מהלך הטעיה, כדוגמת אנד אראונד או רוורס. במסגרת מהלך כזה, הקוורטרבק נע מעמדת התופס לעמדתו הרגילה, מקבל כדור ומשחרר מסירה (מי שרוצה להעמיק את הידע שלו בנוגע למהלכי התקפה בסיסיים, מוזמן להשתמש בקישורים המופיעים למטה).

        מיאמי דולפינס היא הקבוצה שמשתמשת כיום בתדירות הגבוהה ביותר ב-"חתול בר". רוני בראון הוא זה שמקבל את הסנאפ וצ'אד פנינגטון מתמקם בעמדת התופס. מאז שהמערך נכנס לפעולה, הוא אפשר לבראון לרוץ למספר טאצ'דאונים ולמסור לטאצ'דאון נגד ניו אינגלנד, וגם עזר לריקי וויליאמס לבצע כמה ריצות יפות. מאוד מומלץ לקרוא את הכתבה של גרי הורטון מתוך אתר ESPN, אשר מציג בצורה גראפית נחמדה חלק ממהלכי הווילדקאט של הדולפינס (הלינק מצורף למטה). ניתן לראות, כי הפייק לוויליאמס מטעה את הליינבקרים ואת הסייפטי, ובזמן שמגני הפינה מתעסקים עם התופסים, אחד מהטייט אנדים מתפנה למסירה או שבראון מקבל נתיב ריצה פנוי. במקרה שוויליאמס כן מקבל את כדור, הוא יכול להתקדם מאחורי חוסמים רבים, דבר המתאפשר עקב נוכחותם של שני טייט אנדים.

        חבל שהורטון לא מפרט מהלכים בהם נעשה שימוש בקוורטרבק בתור מוסר, מכיוון שהאיום שלהם הוא היחידי שמצדיק את הצבת הקוורטרבק בעמדת הרסיבר. למשל, במהלך שנראה בהתחלה כרוורס, בראון נותן את הכדור לוויליאמס, מה שיוצר אצל ההגנה רושם שמתבצע מהלך ריצה שיגרתי. ההגנה נעה לפנים, אולם וויליאמס מעביר את הכדור לפנינגטון שבא מעמדת התופס בצד הנגדי, שמשחרר מסירה לשחקן שמתפנה. מהלך כזה הביא לטצ'דאון של 53 יארד של פטריק קובס במשחק של מיאמי נגד יוסטון.

        ועכשיו נעבור לתפיסה של פלאקו מול הריידרס. נכון, לא מדובר כאן על וויילדקאט קלאסי, היות שמי שקיבל את הסנאפ היה פלאקו עצמו. אולם, העובדה שהקוורטרבק מתפקד בתור תופס, ביחד עם העובדה שבמקרה של טרוי סמית' מדובר באיום ריצה רציני יחסית, כן ניתן להגדיר את המקרה בתור ווריאציה של "חתול בר", לפחות עד שיימצא לו שם אחר (ווריאציה של A-11?). כפי שמראה קובץ הווידאו המצורף, הרייבנס נמצאים על המגרש עם שני תופסים, טייט אנד, פולבק ושני קורוטרבקים. שני התופסים מתמקמים בצד ימין, בזמן שגם לרון מקליין, הפולבק, נע לפני הסנאפ לאותו צד, על מנת למקם את תשומת הלב של ההגנה בצד ימין, ולפנות את הצד השמאלי של ההתקפה, אליה מיועד לחדור פלאקו. פלאקו מקבל את הסנאפ, מושיט את הכדור לסמית' ורץ את מסלול הפוסט דרך הצד השמאלי הפנוי. עד שהריידרס מבינים את המתרחש, פלאקו, אשר נתונים אתלטיים לא היו חסרים לו אף פעם, מבצע תפיסה שלא תבייש אף תופס פעיל.

        בחזרה לוויילדקאט הקלאסי. אם הוא כל כך אפקטיבי, למה לא כל הקבוצות משתמשות בו? כרגיל, ישנם חסרונות. במידה שבמהלך לא נעשה שימוש בקוורטרבק בתור מוסר, הוא איננו שונה ממהלך התקפה שגרתי עם המוצאים לפועל פחות מתאימים. לכן, אם ההגנה תהיה מוכנה, הסיכויים להצלחת המהלך הינם נמוכים מאוד, ואף קיימת סכנה של איבוד כדור, במיוחד אם הרץ ינסה למסור לקוורטרבק. במידה שהקוורטרבק כן משמש כמוסר, זה מצריך מהלך של אנד אראונד או רוורס, שמאופיינים בזמן התפתחותם הארוך, המאפשר להגנה חכמה להתארגן מחדש ולהגיב.

        בנוסף, רוב הקבוצות מעוניינות לשמור על הקוורטרבק שלהן בריא, ולכן הן מעדיפות שלא לשלוח אותו לטייל במגרש הפתוח. קבוצות עם קווטרבק בכיר לא יעזו לפגוע במעמד שלו על ידי הצבתו בעמדה אחרת (תנסו לתאר לעצמכם את מאנינג או בריס בתור רסיברים). לכן, רק קבוצות עם קווטרבק צעיר ומתלהב כמו פלאקו, או קבוצות עם קוורטרבק שאין לו כבר מה להפסיד כמו פנינגטון, יכולות להרשות לעצמן להשתמש ב-"חתול בר" ביותר מאשר מקרים בודדים.

        הסטילרס והספרד אופנס – השידוך הכושל

        הנטיה של ברוס אריאנס לאמץ את התקפת הספרד נראתה דווקא הגיונית מאוד לפני פתיחת העונה. לכאורה, יש לו כמעט את כל הכלים לכך: תופסים מוכשרים בדמותם של סנטוניו הולמס, היינס וורד ונייט וושינגטון, קוורטרבק כשרוני בדמותו של בן רות'לסברגר ושלישיית הרצים פרקר, מנדנהול ומור, שיכולה להעניש הגנה שמתמקדת יתר על המידה במהלכי מסירה (למטה מופיע קישור לדיון נרחב על התקפת הספרד).

        אולם, במציאות העסק עובד הרבה פחות טוב, והמשחק האחרון חשף בבת אחת את כל החולשות של התקפת הסטילרס במערך המדובר. ראשית, בפיטסבורג מסרבים לקבל את העובדה שקו ההתקפה שלהם כיום הוא אחד החלשים בליגה במצבי מסירה, אם לא החלש שבהם. מקס סטרקס איננו מתאים לתפקד בצד השמאלי של ההתקפה – אין לו רגליים מספיק זריזות בכדי להתמודד מול פס ראשרים מהירים. לווילי קולון הייתי בכלל ממליץ לעבור להיות שומר ברים, על חשבון תפקיד התאקל הימני אצל הסטילרס. כידוע, במערך הספרד, קו התקפה נאלץ, בדרך כלל, להתמודד עם הפס ראש ללא עזרה של הטייט אנדים, מה שמחייב את שחקני קו ההתקפה לעצור את הפס ראשר באחד על אחד.

        ברור שקבלת החלטות מהירה של הקוורטרבק הייתה עוזרת להם לעשות את זה, אולם, כפי שציין דוד רוזנטל בטורו מיום רביעי, לרות'לסברגר לוקח הרבה יותר מדי זמן לשחרר מסירה, דבר שלא מקובל בשיטת הספרד, שמאפשרת על חשבון הצבת מטרות מסירה מירביות לפס ראש של היריבה להגיע לקוורטרבק יחסית מהר. מסתבר שהעונה רות'לסברגר סובל משתי הפרעות קשות בו-זמנית: "פארביטיס" – הנטיה לזרוק חטיפות תוך ניסיון להימנע מהסאק, ו-"מקנאבניה" – הנטיה לקחת סאק במקום לזרוק את הכדור החוצה. תוסיפו לכל זה את היעדרותו של סנטוניו הולמס מהמשחק האחרון, ותקבלו את לימאס סוויד רץ סלאנטים, כשהמסלול היחידי שהוא יודע לרוץ זה "גו".

        עקב כך, ההתקפה של הסטילרס ממוקמת כיום במקום ה-25 בליגה, כשהם מנצחים בזכות ההגנה שלהם בלבד. לכן, לנוכח הנתונים הקיימים, הייתי מייעץ לאריאנס להשתמש במערך של מקסימום פרוטקשן, כלומר שני טייט אנדים שעוזרים לתאקלים החלשים להגן על רות'לסברגר המוכה, הדבר העשוי לעזור לו, בין היתר, לדייק במסירות העומק. במקביל, הסטילרס חייבים לחזור להתבסס על התקפת הריצה, לפחות עד שיוכלו לבנות קו התקפה מתאים לשיטת הספרד, וילמדו את ביג בן כיצד מנהלים התקפה כזו.

        אריזונה – מי אשם חוץ מההגנה?

        מערך מרובה תופסים אחר שספג הפסד השבוע, הוא המערך של אריזונה קרדינלס. למען האמת, יש הרבה דימיון בין ההתקפה של הקרדינלס העונה לבין ההתקפה של הראמס בסוף שנות התשעים – תחילת שנות האלפיים, ולא רק בזכותו של קורט וורנר. בולדין, פיצג'רלד ובריסטון מרכיבים את שלישיית התופסים הטובה בליגה, בדומה לברוס, הולט והאקים. קורט וורנר עצמו משחק היום ברמה קרובה מאוד לזו שבה שיחק בתקופת הזוהר של הראמס. יש רק בעייה אחת – אין לו כיום את מרשל פולק.

        היעדר משחק ריצה בשבוע האחרון הווה את אחת הסיבות להפסד של אריזונה לקרוליינה, כשגרם לכך שההתקפה הקרדינלית נכשלה ברגעים המכריעים. הסטטיסטיקה מראה שהקארדס צברו 50 יארד בריצה, מתוכם 30 באו מהאנד אראונד של בולדין. כלומר, הרצים של אריזונה רשמו לזכותם בסך הכול 20 יארד מ-13 נשיאות, מה שחייב את וורנר למסור 49 מסירות במשחק. הוא עשה זאת בהצלחה לא קטנה – דייק ב-71.4 אחוז ממסירותיו ל-381 יארד. זה העמיד את קבוצתו בעמדת ניצחון, אך לא מעבר לכך.

        גם אחרי שהפנת'רס הבינו שמשחק הריצה של אריזונה אינו קיים, הם ידעו שלא יצליחו לשתק את וורנר ואת התופסים שלו. הדבר היחידי שניתן היה לעשות הוא לצמצם את הנזק שלהם, כלומר, להכריח את וורנר למסירות קצרות בלבד, להאריך ככל האפשר את הדרייבים שלו ולחכות לטעויות. לשם כך, ברוב שלבי המשחק, הפנת'רס לא שלחו יותר מחמישה שחקנים לפס ראש, שמרו שני סייפטי בעומק, אפשרו מסירות קצרות ותיקלו ללא דופי. זה מנע מהלך גדול, יארדים אחרי תפיסה, ובמקביל התיש את וורנר.

        לנוכח העובדה שבמשחק הזה ההגנה של אריזונה נעלמה מהמגרש במחצית השנייה ולא הייתה מסוגלת לתקן את הפאשלות של ההתקפה, המחיר של הפאמבל של אדג'רין ג'יימס, שנתן את הכדור לקרוליינה על קו ה-18 של הקארדס, ושל החטיפה ברד זון ברבע הרביעי היה גבוה במיוחד. כדי לנצח את המשחק, ההתקפה של אריזונה הייתה חייבת להיות מושלמת, אך בהיעדר משחק ריצה יעיל היא לא יכלה להיות כזו.

        מחשבות פה ושם

        - רודי ווייט הוא התופס הטוב ב-NFL כיום. המסקנה הזאת נובעת מכך, שגם כאשר קוורטרבקים כמו ג'ואי הרינגטון וכריס רדמן מסרו לעברו בעונה שעברה, הוא עדיין צבר 1,202 יארד. העונה, עם קוורטרבק רוקי (שאומנם משחק ברמה גבוהה בהרבה מהמצופה, אבל עדיין רוקי), בהיותו מטרת מסירה היחידה בהתקפה ועל אף התמודדותו המתמדת עם שמירות כפולות, הוא כבר רשם לזכותו 679 יארד וחמישה טאצ'דאונים.

        - שחקני ההגנה של הקאובויס קראו, ככל הנראה, את הכתבה שלי מהשבוע שעבר, ולכן הפגינו השבוע את הנחישות והריכוז שלא היו אופייניים להם עד כה. חמש פעמים נאלצו הקאובויס להתגונן בקרבת הרד זון ובתוכה, וספגו רק שלושה שערי שדה. ככה אמורה להתגונן קבוצה פצועה עם קוורטרבק מחליף כדי לצאת מהמשבר.

        - טעות שיפוט אומללה בדקות הסיום הצילה, ללא ספק, את האיגלס מההפסד. למרות שבשלב ההוא נותרו עוד 2:22 דקות, האיגלס הובילו בשש נקודות והכל, כביכול, היה פתוח. אולם, לאוהדי פילדלפיה היה ברור לחלוטין שאם השופטים לא היו מעבירים את הכדור לפילי, הם היו רואים דרייב של שתי דקות, שבסיומו ריאן מוסר לטאצ'דאון של ווייט. הכתובת הייתה על הקיר, והתוצאה של 20:21 לאטלנטה נראתה כל כך מתאימה לאיגלס של השנים האחרונות.

        - רצוי שהרצים האחוריים ירימו קצת את הראש ויסתכלו על המתרחש סביבם במצבים על קו השער. כשברנדון ג'ייקובס לא הצליח לחדור דרך צד ימין לאנד זון של הסטילרס בדאון הרביעי, בצד שמאל הייתה פרצה בגודל של בית. בריאן ווסטברוק, לו היה הולך בעקבות הפולבק שלו בדאון שני לשני יארדים באמצע הרבע הרביעי, היה מטייל לתוך האנד זון וגומר את המשחק. אבל הוא הלך שמאלה, כי זה מה שאנדי ריד אמר לו. עקב מקרים מסוג זה, מומלץ לרצים כן להקשיב למה שהמאמנים אומרים, אבל גם לדעת לאלתר כשצריך.