החמישייה הקאמרית

איי-קא-רמבה . זה אולי הסיכום התמציתי והרהוט ביותר של המחזור האחרון בספרד. עבור כל חובב כדורגל באשר הוא, אלו היו 24 שעות בכדורגל הספרדי שמקבילות בערך ל-24 שעות של אכול-כפי-יכולתך במסעדת יוקרה. פוליטיקה, אמוציות, דרמות, ובעיקר גולים – ואיזה גולים. אפשר היה להסתפק בלשמוע את השדרנים הספרדיים ממלמלים בתדהמה, שוב ושוב, כמעט על כל משחק, "que partido, madre mia". לא צריך תרגום לזה.

לאחר מוצאי שבת עם עוד חמישיה נונשלאנטית בקאמפ נואו, התחדד עוד יותר החשד המוחשי שלפחות שניים ממערכוני החמישיה הקאמרית דובבו לקטלאנית. אחד הוא המערכון המיתולוגי בו דב נבון מסביר למנשה נוי שאין שום סיבה לשחק כדורגל דווקא תשעים דקות. במערכון מיתולוגי עוד יותר, שי אביבי, יחד עם אותו מנשה נוי, מבקשים רחמים ממזניק גרמני בתחרות אתלטיקה, ככה, יו נו, "טו סמולר דה השפלה". יכול מאוד להיות שגווארדיולה מקרין את שני הקטעים האלו בלופים לקבוצה שלו, כי על המגרש בארסה אכן מוכיחה שוב ושוב שאפשר לגמור משחק ולגרום ליריב להתחנן "טו סמולר דה השפלה", עם שלושה שערים איפשהו באזור הדקה ה-20. אחרי גיחון, אתלטיקו ובאזל (עם הפוגה בבילבאו אליה נגיע בהמשך), גם מול אלמריה בארסה גמרה את המשחק יותר מהר משאינייסטה מאבד שיער.

אצל אינייסטה, אגב, נראה שאפקט שמשון עובד הפוך – ככל שהשיער פוחת היכולת רק עולה. הייתכן שהגדולה ניתנה לקירחים? לא חשבתי שאזכה לומר את המילים הללו משך הרבה מאוד שנים, אבל נראה שלראשונה מאז פרישתו, מישהו מתחיל להזכיר באמת את קירח העל. ולא, לא רק בפדחת. אפילו עבירות התסכול (הנדירות אך הבוטות) של אינייסטה מזכירות את אלו של זידאן. כמה סיבובים אלגנטיים עם הכדור, כמה נגיחות עוצמתיות בראשים, ותדעו שיורש אמיתי מתחיל לקרום עור וגידים.

בעוד הלבקן נראה מבוגר יותר בכל משחק, הנער עם פני הילד רק נראה צעיר ותמים יותר ככל שהוא קטלני יותר. למסי יש חיוך מאושר של אחד שקיבל מאמא אישור לשתות שוקו מאוחר לפני השינה. המתחרה העיקרי של מסי על תואר "השחקן הטוב בעולם" כרגע, כריסטיאנו רונאלדו, מתאים הרבה יותר לדגם הערס שמת להראות לך כמה הוא יותר טוב. מסי, לעומתו, נראה כל כך עסוק בלהמחיש את זה שהוא כמעט לא חושב על זה. הוא פשוט יותר טוב – וזהו. כל כך יותר טוב, שהוא יכול לעשות דאבל פס עם המגן שמולו. כמו הגדולים מכולם לדורותיהם בכל ענפי הספורט, נראה שגם במקרים המעטים בהם השחקן ששומר על מסי יודע בדיוק מה הארגנטינאי הולך לעשות, הוא עדיין לא מסוגל לעצור אותו. האם בארסה מגיעה לשיא הכושר מוקדם מדי? לכל מי ששכח, גם ריאל מדריד של קרלוס קירוש המושמץ, בעונתו הראשונה של בקהאם בקבוצה, שיחקה עשרה חודשים של כדורגל מדהים עם שביעיות ושמיניות, כולל יתרון של שמונה נקודות על פני ולנסיה במקום השני. כל זה נגמר בהתפרקות טוטאלית בחודשיים האחרונים של העונה. מה יקרה לבארסה? אין לדעת. בינתיים אפשר פשוט לשבת וליהנות מההצגה.

כמה שונה מצבם של שני הנשיאים הבכירים של הכדורגל הספרדי לנוכח ההצגה הזו. לאפורטה יכול למחוא לעצמו כפיים מול המראה (זה בא לו בטבעיות) ולהרגיש ששוב ההימורים שלו עבדו ובגדול. סמל קטלאני נטול ניסיון כמאמן, רגע לפני שהוא עצמו נשלח הביתה בבושת פנים? אחרי שני מחזורים – כישלון. אבל אחרי שמונה - בינגו. פצצת אגו מתקתקת בשם אטו שנשארת בקבוצה בלית ברירה? סופר בינגו. מה רמון קלדרון עושה כרגע, לעומת זאת? ובכן, כשהוא לא עסוק בלהתחנן בפני פז'ה מיאטוביץ' שלא יאכל אותו, קלדרון בוודאי צמוד לשתי בובות וודו. אחת של אלכס פרגוסון, שתאפשר לו להביא סוף סוף את כריסטיאנו רונאלדו לברנביאו. השניה היא בובת הוודו של מסי אותה הוא דוקר, שורף, מקפיא, מלחים ומורט בכל הזדמנות. אם הוא לא עושה את זה, כדאי לו. זה הדבר הכי מועיל שהוא יכול לעשות עבור הקבוצה שלו, כי אי שם במדריד העניינים, אפעס, לא נראים טוב. ולא בגלל לוח התוצאות, לפחות לא כרגע, אלא בגלל מד העצבים של סרחיו ראמוס.

בעוד דני אלבס, המתחרה החזק ביותר של ראמוס על תואר המגן הימני הטוב בעולם, מתחיל סוף סוף להיכנס לעניינים ולהזכיר את ימיו העל-אנושיים בסביליה, סרחיו הצעיר יוצא מהעניינים לאט לאט. האיש שבדרך כלל מתייחס לאנשים כמו מסי כמו אל בובת וודו בגודל טבעי על המגרש, מתחיל לפרוק אגרסיות מחוצה לו. אחרי פתיחת עונה פושרת ביותר במונחים התובעניים שלו, ראמוס החליט להתחפש לטמגוצ'י והסביר בראיון ל"אס" שרע לו, קשה לו וכואב לו: אין לו עזרה באגף, המערך של הקבוצה בעייתי, מאשימים אותו בשערים, ואגב, הכלב אכל לו את השיעורים. עם כל הציניות, הוא צודק: שוסטר ככל כנראה הסתנוור מהשיק של מבריח הקוקאין שהוא מטפח בקפדנות, והחמיץ שוב ושוב את העובדה שהקבוצה שלו משחקת במערך בלתי סימטרי בעליל. אבל כמו בהרבה דברים אחרים, אפשר להיות צודק גם בלי להיות חכם. ומה שראמוס עשה היה מאוד מאוד לא חכם. בשום קבוצה לא מומלץ לצאת ולתקוף חזיתית את המאמן. זה נכון פי כמה במועדון כמו ריאל מדריד, שמתיימר להיות יותר קדוש מהאפיפיור בהתנהלות המסודרת והמכובדת שהוא לכאורה מפגין. זה נכון במיוחד במקרה של שוסטר, שמפחד רק מבן אדם אחד בכל העולם – אישתו. לכן, במשחק נגד בילבאו ראמוס כמובן לא שותף, מה שעודד עוד יותר את ה"לאונס" מחבל הבאסקים לנסות ולהצדיק את הכינוי, אחרי ההצגה החתלתולית מול בארסה.

שוב ברוח החמישיה הקאמרית, וכפי שנצפה כאן בשבוע שעבר, בילבאו עלתה למגרש עם זכר מוחשי של ההיסטוריק-עוול וריאל ירקה דם עד שניצחה 2:3. ליגיון ההולנדים של ריאל אולי לא מכיר את נבכי ההיסטוריה הזו, אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהשחקנים של בילבאו מכירים אותה היטב, כי היא מוזרקת להם אותה לוריד מרגע לידתם וכי זה חלק מהיגיון הקיום של המועדון – כמו של הלאומיות הבאסקית כולה. רק מול הממסד המדכא – וריאל מדריד היא עדיין זכר לממסד הזה – יש לבאסקים אחדות מטרה, מעבר למחלוקות הקשות סביב הטרור הלאומני, מעבר לפיצול בין האזורים השונים שמרכיבים את אאוסקדי, מעבר לשאלת מיליון היורו הידועה כ"מה עושים כשיש דמוקרטיה ואף אחד כבר לא מרביץ לנו"? התשובה היא "מנצלים את ההזדמנויות בהן מותר להרביץ בעצמנו."

שיר באסקי מפורסם שעדיין מושר לעיתים קרובות ביציעי סן מאמס, במיוחד במשחקים מול ריאל, מספר על ההתנקשות של אט"א באמצעות מכונית תופת ביורשו המיועד של פרנקו, האדמירל קררו באלנקו, ב 1973. האגדה מספרת כי היה כל כך הרבה דינמיט בפצצה, שהרכב התרומם ונחת על גג בניין שכן. הפזמון של השיר מתמקד במילים "הוא עף, הוא עף". נראה שחוסבה יורנטה הצעיר, החלוץ של בילבאו, שומע את השיר הזה כל לילה לפני שהוא הולך לישון כי בברנביאו הוא החליט להעיף, להעיף, ולהעיף שוב – את הרגלים של שחקני ריאל. יורנטה אולי נראה כמו חלומו הרטוב של אראנה, המייסד הגזען של התנועה הלאומית, אבל כאן מדובר במראה תמים מטעה ביותר. הבלונדיני גבה הקומה עם העיניים הכחולות פשוט בעט נמרצות בכל מדרידאי שהתקרב אליו. כמובן, גם שחקני ריאל לא טמנו את חיקם בצלחת. מרסלו, למשל, התחבר להיסטוריה כשהתעקש לנסות ולסיים את הקריירה של אצ'בריה (שגם ככה מסתיימת השנה) בעבירה פלילית שלא זכתה לאדום. עוד ערב שגרתי ביחסי הבאסקים והשלטון המרכזי. כך חוזרים מפיגור 2:0 שנראה אבוד ל 2:2 וכך כמעט משווים ל 3:3 בעשרה שחקנים.

למרות המהומות, השיפוט השערורייתי לשני הצדדים (פנדל מפוקפק לחובת ריאל ונבדל שלא היה בשער שכבשה) והעובדה שריאל בשלבים מסוימים כאילו התעקשה לשחק סטנגה ולבעוט רק לקורות ולמשקופים, הכישרון ההתקפי שלה עשה בסופו של דבר את שלו, והניצחון היה מוצדק.

האם שוסטר יכול להיות מרוצה? מהתוצאה כן, מההתקפה גם, מההמשך - לא בטוח. המשחק יכול היה אומנם להסתיים בקלות ב-2:6, אבל גם ב-4:4. קנבארו חסר מאוד, ראמוס חסר במיוחד, גם בקטטות אבל בעיקר במשחק של ממש. מול בילבאו, איכשהו, חרף מאות שנות ההיסטוריה הלוחמנית, זה עבר בשלום. מול אלו שיגבו את הפיוזים בכישרון, ראמוס, הלב האמיתי של ריאל בשנתיים האחרונות, יצטרך להיות שם. אחרת השפם של שוסטר יתחיל לרטוט באמת.

ומה באשר למחוזות אחרים? כדי שלא אטפח ציפיות ביחס ליכולת החיזוי שלי, ולנסיה הגיבה לשבחים שהורעפו עליה כאן בתיקו תמוה, בעוד סביליה הפסידה באופן תמוה עוד יותר (למלאגה?!). ואם 4:4 הוזכר כאן, הרי שאתלטיקו מדריד, שתוארה פה רק בשבוע שעבר כחבורת אינפנטילים רופסת, התחילה להצדיק את המוניטין כשיתרון של 0:2 הפך לפיגור 4:2 מול ויאריאל הפנטסטית. במצב הזה, בעשרה שחקנים, אתלטיקו הצליחה להשוות בדקה ה-83, באדיבותו של סימאו סמברוסה, אולי הפורטוגלי הכי פחות מוערך ביקום. טירוף, היה אומר על זה צביקה פיק.

מכיוון שכל מחזור בספרד מלמד שוב ושוב שהנבואה ניתנה לשוטים, אסתפק רק במילות אזהרה. כשאי אפשר לדעת על איזה צד אתלטיקו תקום בבוקר, מתי מסי ייפצע ו"המכונה" של ברצלונה תתחיל לקרטע, והאם ומתי סרחיו ראמוס יקריב לאליליו האצטקיים את שחקני היריבה או את חבריו לקבוצה, שום דבר לא בטוח בספרד. חוץ מדבר אחד - עוד מחזור מוכיח שזו הליגה הטובה בעולם. מדרה מיה, קה ליגה....