היינו כחולמים

אבא שלי תמיד אמר לי שאני אוהד של קבוצה שהיא אמנם מיוחדת, אבל ארון הגביעים שלנו די שומם. הכי רחוק שהגענו היה תמיד בגדר "כמעט". הצלחנו להריח את התואר, לאורך ההיסטוריה פעמיים סיימנו את הטבלה כסגנית האלופה, פעם אחת הגענו עד לגמר הגביע, והתואר היחיד שבעצם לקחנו עד היום היה במסגרת גביע הטוטו של הליגה השנייה, אי שם בשנות ה 90.

ביום שני, פחות משנה לאחר הקמתה המחודשת של יפו, חודשיים לאחר תחילת המשחקים, הגיעו 2,000 אוהדים לאצטדיון לצפות בגמר גביע מחוז המרכז של ליגה ג'. ליד שער הכבוד עמד לו שולחן ועליו הגביע. יו"ר ההתאחדות אבי לוזון כיבד אותנו בנוכחותו במשחק, וגם בבו קובו, אוהד יפו משכבר הימים והתורם הגדול ביותר למיזם, הגיע. אביבי זהר, הקפטן, תפס אותי בחדר ההלבשה. "אם זוכים היום, אל תשכח לארגן לי צעיף לקשט את הגביע". היה שם רגע לפני שריקת הפתיחה, רגע שלי עם עצמי, שבו עצמתי את העיניים וביקשתי מהשוכן במרומים. "בחייאת בורא עולם, אני יודע שיש לך יקום שלם על הראש, אבל בוא נשנה את המזל ההיסטורי שלנו, תן לנו להניף את הגביע הזה היום..."

המשחק החל ושפי יהוד, הקבוצה היריבה, עלתה למשחק במערך של שוער ו-10 מגנים ובלמים, בחיים לא ראיתי בונקר כזה. לאחר חצי שעה של משחק התמזל מזלם והם יצאו למתפרצת שהסתיימה בגול. ירדנו למחצית בפיגור 0:1, כשהעידוד של הקהל שלנו רק גובר.

מפתיחת המחצית השנייה החל הקהל, בניצוחם של גרסיה וילדי האולטראס, בשירה אדירה של שיר פשוט: "הו יפואים בדם, מכבי יפו זו אימפריה לעולם". השירה לא פסקה, ובכל סיבוב חדש אף הלכה והתעצמה. ההרגשה הייתה שאנחנו פשוט לא נפסיק לשיר את השיר הזה עד שהכדור יכנס לשער המזורגג של יהוד. 11 דקות עברו ואנחנו עדיין שרים, כשלפתע מקבל אביבי זהר את הכדור מהרחקה ברחבה ומיד שולח פצצה לחיבורים של יהוד - 1:1. היציע מתפוצץ משמחה. מצאתי את עצמי ברגע של אמוק מטפס על הגדר, יושב עליו, צורח, מנופף בצעיף כמו איזה קופיף. הגול הזה שחרר כל כך הרבה לחץ והתקפי חרדה. הלחץ של יפו ממשיך. אני מדבר פה על 98% החזקה בכדור של יפו, אבל הבונקר של יהוד היה כל כך צפוף, הכדור לא נכנס. מהעצבים כבר חשבתי לעזוב את הגרעינים ולהתחיל לאכול את השקית. עוד החמצה ועוד החמצה - די כבר, צאו מהבונקר, שחקו כדורגל!

בדקה ה 84 הוכשל זהר קמינסקי, חלוצה של יפו,ברחבה והשופט שרק לפנדל. אביבי זהר, מלך השערים של יפו, ניגש לכדור וחתם את התוצאה – 1:2. תודה לאל. אני מרבה להזכיר את אביבי זהר בטורים כי הוא הגיבור שלי, אבל חשוב לי לציין שכל שחקני יפו נלחמו ונתנו 110% מעצמם והגביע הזה הוא בראש ובראשונה הישג שלהם.

הגביע עטוף בצעיף שלנו, רגע ההנפה הוא בלתי נשכח. וכן, אני יודע, זה כולה הגביע של מחוז המרכז של ליגה ג', אבל תבינו משהו אחד - בשביל אוהדי יפו, הגביע הזה הוא לא פחות מגביע אירופה לאלופות. מאז ימי ילדותי אני מחכה לרגע כזה. הורגלתי לאכזבות, להתפרקות, לקריסת מערכות, לפתע הקבוצה שלי מתפקדת ולאחר חודשיים זוכה אפילו בתואר. אני כולי רטוב משמפניה, בחברת 2,000 איש ששרים כשיכורים "הגביע הוא שלנו", חלק גדול מהאוהדים שלנו יכולים לספור את רגעי הנחת והאושר שלהם בחיים אולי על שתי ידיים. אני מתבונן בהם ברגע הזה, עם דמעות בעיניים, וחושב לעצמי - זה הרגע היפה שלנו והוא מגיע לנו. אנחנו משפחה אחת כולנו, גאים כל כך, יפואים בדם, שוב בחיים ותודה לך אלוהים. ותודה לא פחות חשובה מגיעה גם לאיש שהעז לחלום, בר כהן, יו"ר מכבי יפו ולכל העוסקים במלאכה הקדושה. היינו כחולמים.

* קובי פרחי הוא סולן להקת המטאל הבינלאומית "אורפנד לנד", ובין היתר משמש כדובר הרשמי של מכבי יפו קביליו.