פישר קינג

ה-0:6 של טנסי היא הפתיחה המושלמת הכי משעממת בתולדות הליגה, ולכן היא זוכה לעניין והתייחסות כה מועטים. באמת, כיצד קבוצה עם קרי קולינס בעמדת הקוורטרבק, ברנדון ג'ונס וג'סטין מקארינס בעמדת הרסיבר ואלג'י קראמפלר (9 תפיסות בלבד עד כה ל-99 יארד) ב-TE, יכולה להוביל את הליגה, בהיותה היחידה שטרם נוצחה העונה? ההסבר לתופעה הזאת טמון בכמה מרכיבים.

ראשית, אם ההגנה שלך סופגת רק 11 נקודות למשחק (מס' 1 ב-NFL), אין ממש צורך בהתקפה. עם זאת, ההגנה של טנסי אינה מובילה את הליגה ביארדים, אלא מפגרת אחרי הסטילרס ב-40.2 יארד בממוצע למשחק. החוכמה היא לאפשר להתקפה של היריבות לצבור את היארדים שלה רחוק ככל האפשר משטח ההבקעה, וזה מה שההגנה של הטייטנס עושה נכון להיום.

על מנת שזה יקרה ההגנה צריכה למנוע מהתקפה מהלכים גדולים, כגון מסירות עומק וריצות ארוכות, ולעצור אותה ברד זון, במידה שהיא מגיעה לשם. הטייטנס סופגים בממוצע למשחק 2.3 מהלכים בלבד מעל 20 יארד (14 בסה"כ), מתוכם 0.3 מהלכים מעל 40 יארד (2 בסה"כ). הדבר מתאפשר עקב נוכחותו העצומה של אלברט היינסוורת' במרכז ההכנה, אשר ביחד עם המהירות של ליינבקרים כדוגמת קית' בולוק, מאפשרים לעצור את משחק הריצה של היריבות עם שבעה שחקנים בלבד, מה שהופך את מהלכי הפליי אקשון להרבה פחות יעילים, ומוריד את סכנת הספיגה של מספר רב של יארדים במהלך אחד.

בדרך זו, ההגנה הטיטנית מצליחה לעצור את רוב הדרייבים עוד בטרם הגעתם לרד זון (העונה היריבות ביקרו שם רק ב-16 מקרים), אך אם וכאשר שחקני טנסי נאלצים להתגונן "עם הגב לקיר", הם עושים זאת הכי טוב בליגה: ב-37.5 אחוז מהמקרים הם מצליחים למנוע מהיריבה לשים נקודות על לוח. כיצד הם עושים זאת? התשובה היא שוב אלברט היינסוורת', כיוון שדווקא בהגנת הרד זון לתאקל הגנתי דומיננטי יש חשיבות מירבית. קודם כל, מתפקידו לשבש את משחק הריצה ולהכריח את ההתקפה למסור. במצבי מסירה ברד זון, התפקוד של התאקל ההגנתי הוא חשוב בהרבה מזה של ה-DE, מפני שהוא ניצב מול הקוורטרבק, ולכן המרחק בינו לבין הקוורטרבק קצר בהרבה מזה שבין הקוורטרבק לקיצוני ההגנתי. היות שברד זון אין מקום לראוטים ארוכים, המסירה בדרך כלל תהיה מהירה, מה שמצריך לחץ יעיל ומהיר דרך המרכז שימוטט את הפוקט וימנע מסירה מדויקת.

בהיעדר כוכבים גדולים למעט היינסוורת' בהגנה של הטייטנס, היעילות שלה נובעת מהפשטות והגמישות של המערך ומהמשמעת של השחקנים. פישר ושוורץ כמעט ולא משתמשים בסוגי בליץ מתוחכמים (כגון בליץ אזורי, המצריך חילופים רבים בין העמדות בהגנה, כמו נסיגה של שחקני הקו לעמדות כיסוי), לכן השחקנים לא נדרשים לאינטליגנציית משחק גבוהה במיוחד. מצד שני, למרות שפישר נוטה יותר לשמירה אישית, העונה הוא ושוורץ משתמשים הרבה יותר במערכים אזוריים, דבר שמתבטא בחטיפות כדור – 10 במספר, מקום שלישי בליגה.

שחקני ההגנה של הטייטנס כמעט שלא עושים טעויות – לא תראו אותם מתבלבלים ברווחים ומפקירים שמירה. מגיע קרדיט לפישר, שעל ידי אימון קפדני הצליח להביא את שחקניו לרמת משמעת כה גבוהה, שמאפשרת להם לבצע את הדברים הבסיסיים בצורה מאוד יעילה. לא ניתן שלא להיזכר ב-"הגנה ללא שמות" מתחילת שנות השבעים, אשר ללא שחקנים מבריקים, אך עם הרבה גמישות ומשמעת, הובילה את קבוצת מיאמי דולפינס לעונה המושלמת היחידה בהיסטוריה בשנת 1972.

מעניין לציין, שלטנסי העונה יש גם "התקפה ללא שמות", אשר מצליחה בזכות ההגנה עליה דיברנו, משחק ריצה וניצול יעיל הזדמנויות ברד זון. בנוכחתו של קולינס בקוורטרבק, כדאי מאוד שיהיה לטייטאנס משחק ריצה טוב, והם אכן נמצאים במקום הרביעי בליגה בתחום הזה. לנדייל ווייט לא ממש מרשים (כמה טיפוסי לשחקנים יוצאי USC), אך למזלם כריס ג'ונסון הרוקי נותן עונה גדולה עם 549 יארד עד כה. ג'ונסון עוזר לקולינס איכשהו להזיז את השרשראות, ובמקביל פותח אופציות למהלכי פליי אקשן, אותן מנצל קולינס בעיקר ברד זון, שם ההתקפה של טנסי יעילה בצורה יוצאת דופן: היא מצליחה לשים נקודות על הלוח ב-100 אחוז מהמקרים, כאשר ב-72.2 אחוז מהמקרים מדובר על הטאצ'דאון. הטייטאנס נהנו עד עכשיו מלוח משחקים יחסית נוח, מה שעזר להם להגיע למעמד בו הם נמצאים היום. לכן ישנה בעיית מהימנות מסוימת בניתוח אותו ניתן לבצע בנוגע לביצועי הקבוצה בשלב זה. החודש הקרוב, שבמהלכו צפוים לטייטאנס משחקים נגד הקולטס, הפאקרס, הברס והג'אגוארס, מהווה מבחינתם מבחן רציני, שתוצאותיו יאפשרו לשפוט את הקבוצה בצורה מדויקת יותר.

ניתן היה לראות, שהפאקרס למדו היטב את המשחק של הקולטס מול בולטימור מהמחזור הקודם. הם הקפידו שלא לשלוח יותר מחמישה שחקנים לפס ראש, מה שאיפשר להציב שמירה כפולה על התופסים של אינדי. כדי לגרום לפאקרס להעלות שחקני הגנה נוספים למעלה ולפתוח נתיבי מסירה עבור מאנינג, הקולטס היו אמורים להפעיל משחק ריצה יעיל, דבר שלא נראה מסובך, היות שהגנת הריצה של גרין ביי נמצאת במקום ה-25 בליגה. אולם משחק הריצה של הקולטס (רודס עם כל הכבוד הוא לא ג'וזף אדאי) נכשל בגדול – 73 יארד מ-23 ניסיונות (3.2 יארד לנסיעה), מה שהכריח את מאנינג למסור לתוך צפיפות. התוצאות ידועות – 50 אחוז השלמה בלבד ושתי חטיפות שנגמרו בטאצ'דאון.

מהצד השני של הכדור, ארון רוג'רס פגש את הגנת טמפה-2 וידע להתמודד איתה ביעילות מקסימאלית. נכון, משחק ריצה פיזי הוא האמצעי היעיל ביותר לפירוק של המערך המדובר, לנוכח העובדה שבשיטת טמפה-2 ישנה עדיפות למהירות של השחקנים על חשבון גודלם הפיזי (כל מי שמעוניין ללמוד קצת יותר לעומק על המערכים קאבר-2 וטמפה-2, מוזמן ללכת לקישורים המופיעים למטה). ועם זאת, ריאן גרנט לא היה הגורם המכריע בדומיננטיות של התקפת קבוצתו. עד הגארבג' טיים שהתחיל אחרי שער השדה של קרוסבי ברבע השלישי, היו לגרנט 88 יארד מ-25 ניסיונות, כלומר ממוצע של 3.52 יארד לנשיאה בלבד.

ההגנה של אינדי התפרקה עקב חוסר יכולת של שחקני הכיסוי, במיוחד הליינבקרים, להיצמד לתופסים של היריבה, דבר שאיפשר לרוג'רס "להרוג" אותם במסירות קצרות. המהירות, בה נמסרת המסירה הקצרה, מנטרלת בדרך כלל את הפס ראש, מה שמחייב את שחקני הכיסוי להישאר צמודים לרסיברים לפרק זמן של 2-3 שניות מהסנאפ, ולמנוע מהם את הכדור. במערך טמפה-2 הדבר איננו פשוט, כי ישנם רק ארבעה שחקני כיסוי בחלק בקדמי של ההגנה, אשר שומרים על אזורים יחסית גדולים, אך היות שהמערך מבוסס בראש ובראשונה על המהירות, הם חייבים לעמוד במשימה הזאת. במחזור האחרון שחקני הכיסוי של קולטס כשלו, מה שעזר לרוג'רס להשלים 21 מסירות מתוך 28 ניסיונות לידי שמונה תופסים שונים. אל תשכחו שבמחצית השנייה הוא לא נאלץ כמעט למסור, היות שהפאקרס העדיפו לרוץ כדי לשמור על היתרון.

בניגוד לרוג'רס שפגש את הווריאציה המאוחרת של קאבר-2, דרו בריס נאלץ לפגוש במחזור האחרון את הקאבר-2 הקלאסי, עם חמישה שחקני כיסוי לפנים ושניים בלבד מאחור. המפגש הזה היה כואב מאוד עבור הסיינטס. הצפיפות בחלק הקדמי של הגנת קרוליינה לא אפשרה לבריס להשתמש בכלי האהוב עליו – המסירה הקצרה והמדויקת, בזמן שמשחק הריצה של הסיינטס היה הרבה פחות משמעותי ממה שהסטטיסטיקה מראה. כפי שצוין לעיל, לא הכמות הכוללת של היארדים היא זאת שחשובה, אלא איפה ומתי עושים אותם. במקרה של הסיינטס, 91 יארד מתוך 115 הם עשו במחצית המגרש שלהם (במחצית של הפנת'רס הם עשו 24 יארד עלובים מ-8 נסיעות, כולל 0 מ-2 בדאון רביעי).

עקב כך, הדרך היחידה שנותרה לבריס היא לתקוף את "השטחים המתים" בעומק ההגנה במסירות ארוכות, דבר שמצריך יד חזקה והגנה יעילה של קו ההתקפה. בריס מעולם לא הצטיין בכוח הזרוע, בזמן שבמשחק האחרון גם קו ההתקפה שלו התפרק תחת לחץ של ג'וליוס פפרס (איפה הוא היה בעונה שעברה?), שנתן משחק מפלצתי עם סאק, כפיית פאמבל ואינספור הפרעות לקוורטרבק. כל זה הוביל את בריס ל-53.8 אחוז השלמה, 0 טאצ'דאונים, חטיפה ורייטינג של 61.0 – מספרים שמאוד לא אופייניים לו בדרך כלל.

- מקור הבעיות של הקאובויס אינו בפציעות, בבראד ג'ונסון או בחוסר כישרון, אלא ברוח הקבוצתית השבורה. עם משברים מתמודדים בעזרת קשיחות מנטאלית, מנהיגות ועבודה קשה, אשר אמורים לגרום לשחקנים להתעלות על עצמם ולעשות מעבר למצופה מהם. לא כך נראו פני הדברים במשחק מול הראמס. לכן, במקום לנסות ולתקן את המצב על ידי הבאתו של רוי וויליאמס, הייתי ממליץ לג'רי ג'ונס להתמקד בווייד פיליפס, שנראה, בשלב הזה, כאחד שמאבד את קבוצתו.

- 41:48 - מה זה, מונטנה נגד מרינו? לא, זה אורטון נגד פררוט (מתנצל על הציניות). העובדה ששני קורנרים מחליפים פתחו בשיקגו לא ממש עזרה לברס. למזלם, גס פררוט הוא, ככל הנראה, עיוור צבעים. למישהו יש הסבר אחר לביצועים שלו?

- בפגרה הקודמת היו קבוצות שהציעו לסינסינטי בחירת סיבוב ראשון ובחירת סיבוב שלישי שיכולה להפוך לבחירת סיבוב ראשון, בתמורה לצ'אד ג'ונסון (או איך שקוראים לו עכשיו). אבל הבנגאלס, ככל הנראה, חשבו לזכות העונה בסופרבול. ההנהלה חייבת לדעת לזהות את העיתוי המתאים לתחילת הבנייה המחודשת, ולנצל הזדמנויות שרלוונטיות לכך. אף אחד בפגרה הבאה לא יציע לבנגאלס יותר מבחירת סיבוב שלישי עבור שחקן בן 31 עם 27 תפיסות ל-268 יארד בשלב הנוכחי.

- מגיעה מילה טובה לטקסנס, שניצחו את הליונס ב-"Toilet Bowl". הם סופסוף מצאו רץ צעיר שמתאים לשיטת החסימות האזורית, בה משחק קו ההתקפה שלהם. שמו סטיב סלייטון, שעד כה צבר 423 יארד עם הממוצע של 4.8 יארד לנסיעה. הוא מהיר, החלטי, יודע לזהות פרצות ורץ חזק בתוך הצפיפות.

- מישהו זוכר שדוני אייברי היה התופס הראשון שנבחר בדראפט האחרון? בשני המשחקים האחרונים במדי הראמס הוא הזכיר לנו את זה: הוא תפס 5 מסירות ל-65 וטאצ'דאון נגד דאלאס במחזור הקודם, ו-4 מסירות ל-73 יארד במשחק שלפני כן נגד וושינגטון, בזמן שהאחרונה שבתפיסותיו באותו משחק סידרה את שער הניצחון בשניות הסיום. אין ספק שהביצועים של אייברי בשבועיים האחרונים מהווים את אחת הסיבות לשיפור במשחק ההתקפה של הראמס.

- שיצביע מי שחשב שאחרי שבעה שבועות, לאטלנטה יהיה מאזן זהה לזה של ניו אינגלנד וטוב יותר מזה של אינדיאנפוליס, דאלאס, פילדלפיה, סן דייגו, ניו אורלינס, ג'קסונוויל וגרין ביי. אכן, נסתרות הן דרכי ה-NFL...