מישהו כאן לא יישאר אנדרדוג

עד העונה לא הייתה ההיסטוריה הקצרה של טמפה ביי דוויל רייז בליגה רוויית הצלחות. עשר שנות קיום עברו בלי עונה חיובית אחת לרפואה, עם שלוש עונות של 100 הפסדים או יותר, עוד שתיים של 99 הפסדים ועונת "שיא" ב-2004 - 70 ניצחונות. טרופיקנה פילד, מגרשם הביתי של הדוויל רייז, היה אחד המקומות השוממים ביותר בליגה ונראה היה שבבית שבו משחקות גם בוסטון רד סוקס וניו יורק יאנקיז, ההצלחה, אם בכלל, תגיע בעוד כמה שנים טובות.

שתי עונות בלבד לאחר שסיימו הרייז (שהשנה הורידו את ה"דוויל" מהכינוי שלהם) במאזן של 101:61, הם ניצבים בפני זכיה היסטורית בוורלד סירייס. אבל לפני כן הם צריכים לפגוש את פילדלפיה פיליז. הפיליז הם ההפך הגמור מהרייז מבחינת ותק, קבוצה שמשחקת במייג'ורס כבר 125 שנים, אבל לרשותם רק זכיה אחת בוורלד סירייס והרבה שנים של מפלות ומפח נפש. למעשה, טמפה ביי היא מיקרוקוסמוס של פילדלפיה, משום שהיא רשמה את הרקורד הגרוע ביותר בעשור האחרון עד העונה (645 ניצחונות לעומת 972 הפסדים), כשהפיליז "התכבדו" ב-2007 להפוך לקבוצה הראשונה אי פעם שמגיעה ל-10 אלפים הפסדים.

עד סוף אוקטובר נדע מי מהשתיים תזכה לפתוח דף חדש בהיסטוריה שלה. בינתיים, אפשר רק לנסות ולנתח את הסדרה, שיוצאת לדרך ב-2:00 לילה שבין רביעי לחמישי (שידור ישיר ב-ESPN)

טמפה ביי: סקוט קאזמיר (0:1, ERA של 4.02), אנדי זוננשטיין (0:2, 3.46), ג'יימס שילדס (2:1, 3.72), מאט גארזה (1:2, 3.32)

פילדלפיה: קול המלס (0:3, ERA של 1.23), ברט מאיירס (0:2, 5.25), ג'יימי מוייר (2:0, 13.5), ג'ו בלנטון (0:1, 3.27)

המספרים מציגים תמונה ברורה ביותר ברוטציות: קול המלס הוא המגיש הטוב ביותר בפלייאוף הזה, אבל לטמפה ביי יש יתרון ברור בהגשה הפותחת. המלס יפתח מול סקוט קאזמיר במשחק הראשון, כשבמץ' אפ הזה יש לו יתרון ברור מול האחרון, שלא נוטה למשוך את הפתיחות שלו עמוק מדי. ממשחק 2 ייתקלו הפיליז בבעיה כמעט בכל פעם שיעלה מגיש שלהם לתלולית. ברט מאיירס הוא מגיש טוב מאוד שחזר לעצמו בחלק השני של העונה, אבל עלול לחוות קריסות כמו זו שעבר מול לוס אנג'לס ושהסתיימה במזל בניצחון של הפיליז. ג'יימי מוייר פשוט לא ברמה הנאותה לפלייאוף עד כה, כשבגיל 45 נראה שאיבד לא רק מעוצמת הזריקה אלא גם את היכולת למצוא את הפינות. ג'ו בלנטון הוא מגיש 4 סביר ולא יותר מכך.

מנגד, מלבד קאזמיר שמתקשה לשלוט באזור הסטרייק לעתים קרובות, הרייז הציגו חוליית מגישים משופשפת. על ההרואיקה של גארזה דובר לא אחת לאחר ה-ALCS המושלם שהציג מול בוסטון, ג'יימס שילדס הפסיד בשני משחקיו נגד הרד סוקס, אבל פעם אחת זה קרה בגלל חוסר תמיכה התקפית והוא בהחלט מסוגל לתת הופעה יפה, ואנדי זוננשטיין הוא אולי המגיש הפחות מוערך בהרכב הזה, לאחר שנתן הופעות מצוינות נגד הוייט סוקס ומול הרד סוקס, וכמגיש 4 הוא עולה בהרבה על בלנטון. זוננשטיין היה צפוי לפגוש במשחק 2 את מאיירס, אבל מאדון בחר לפתוח עם שילדס, וזה כנראה יהיה משחק המפתח בסדרה, במיוחד אם הפיליז יממשו את היתרון של המלס במשחק הראשון.

כף המאזניים: יתרון ברור לטמפה ביי

מגישים עיקריים בטמפה ביי: גרנט בלפור, ג'יי פי האוול, דייויד פרייס/דן ווילר (קלוזר)

מגישים עיקריים בפילדלפיה: ריאן מדסון, ג'יי סי רומרו, בראד לידג' (קלוזר)

שני הבולפנים היו טובים בסדרות ה-LCS, אבל בעוד טמפה ביי חרקה פה ושם מול בוסטון, זה של פילדלפיה היה דומיננטי והביא לכך שהסדרה תסתיים בחמישה משחקים. משחק 5 של טמפה ביי, בו איבדה יתרון 0:7 בבוסטון, טרף את כל הקלפים מבחינת ג'ו מאדון, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי עמדת הקלוזר. ההופעות המעולות של דייויד פרייס במשחק 2 (ניצחון) ובמשחק 7 (שמירה) יקנו לו, כפי הנראה, את משרת הסוגר גם בסדרה הזו, כשבכל מקרה מאדון יהיה עם האצבע על הדופק להטיל למערכה את ג'יי פי האוול או את גרנט בלפור.

פילדלפיה הראתה יכולות גבוהות מצד הסט אפים, ג'יי סי רומרו וריאן מדסון, והקפידה להוציא את המיטב מהאס שלה לכל אורך העונה, בראד לידג', ששמר חמש פעמים בפלייאוף ובסך הכל 46 מ-46 לכל אורך העונה. הפיליז לא נוטים לאבד יתרון אם הם מגיעים אליו באינינג השמיני, ובשל כך תצטרך טמפה ביי להשיג אותם מוקדם.

כף המאזניים: יתרון קל לפילדלפיה

טמפה ביי: אקינורי איוואמורה, בי ג'יי אפטון, קרלוס פניה, אבאן לונגוריה, קרל קרופורד, ווילי אייבאר/קליף פלויד, דיונר נבארו, רוקו באלדלי, ג'ייסון בארטלט/מגיש

פילדלפיה: ג'ימי רולינס, ג'ייסון וורת', צ'ייז אטלי, ריאן הווארד, פאט ברל, שיין ויקטורינו, פדרו פליז, קרלוס רואיז, גרג דובס/מגיש

כמו כל וורלד סירייס, הקבוצה המארחת משחקת לפי חוקי החטיבה שלה, כשבטמפה ביי יעלו תשעה חובטים לגבעה (כולל ה-DH - החובט הייעודי), ובפילדלפיה יעלו שמונה והמגיש. זה עשוי להיות יתרון מסוים עבור הפיליז, אם נזכרים בהופעה המרשימה של ברט מאיירס במשחק 2 מול הדודג'רס.

מעבר לכך, טמפה ביי הראתה כמה תותחים כבדים בפלייאוף הזה, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי בי ג'יי אפטון, שהתפוצץ מול בוסטון והוייט סוקס עם שבעה הומראנס והיה הופך ל-MVP של גמר החטיבה אלמלא ההופעות של גארזה. אבאן לונגוריה המשיך את עונת הרוקי הסנסציונית, וגם החלק התחתון של הליינאפ תרם תרומה רחבה בסדרה מול הרד סוקס.

הפיליז עדיין מחכים לריאן הווארד של ספטמבר, אבל גם בלעדיו הם הסתדרו יפה מול מילווקי והדודג'רס. פאט ברל הוכיח יכולת נאה בקלאץ', וכמוהו גם שיין ויקטורינו. ג'ימי רולינס לא היה יציב במיוחד, אבל ידע לעלות לבסיס, וכשזה קורה איום הגניבה תמיד ממשי. באופן כללי, זו עומדת להיות סדרה אגרסיבית בין שתי קבוצות שמאוהבות במשחק ה"סמול בול" (קידום שחקנים בדרך "מלאכותית" על הבסיסים).

כף המאזניים: יתרון קל לטמפה ביי

מבחינת ניהול משחק, מאדון עשה שגיאה אחת שכמעט עלתה לו ב-ALCS, כשלא הוציא את גרנט בלפור במשחק 5 מול דייויד אורטיז, מה שהסתיים בהומראן בן שלוש ריצות ובמהפך. מעבר לכך, הניהול שלו בפלייאוף היה כמעט מושלם, כשהוא לא התקבע על סכימות קבועות ולא חשש לעשות שינויים נדרשים, כמו ההוצאה של דן ווילר, הקלוזר הקבוע שלו, באינינג השמיני במשחק 7 לאחר פסילה אחת בלבד. מנגד, צ'רלי מנואל ניהל, למרות הרפרטואר הלא מחמיא שלו, היטב את הסדרה מול הדודג'רס, ידע להוציא את המגישים בזמן והשתמש היטב גם בחובטים המחליפים (כמו ההכנסה של מאט סטיירס, שניצח את משחק 4).

אז מי מהשניים הללו ינצח? בשתי הסדרות הקודמות לא נתנו קרדיט לטמפה ביי. העובדה שהרייז מגיעים חדורי אדרנלין לאחר שבעה משחקים אמורה לעמוד לזכותם, אבל פילדלפיה לא תיפול בקלות כפי שעשו הרוקיז, הטייגרס, האסטרוס והקרדינלס בשנים שעברו. ניצחון לטמפה ביי, בשישה או בשבעה.