קשה שלא להתחיל באתלטיקו מדריד ובדרבי הלוהט (כרגיל) בשבת. "לא עוד פופאס (מקוללים)", "השנה סיפור אחר". תחשבו שוב. כמה גורמים בלטו בהיעדרם מבחינת אתלטיקו בדרבי הזה. הראשון היה המאמן חאווייר אגירה וספציפית תוכנית המשחק שלו. אגירה צבר קרדיט ניכר בשנים האחרונות כטקטיקן וכפסיכולוג ועל פי שני המפגשים מול שתי הגדולות נראה שמשום מה הוא החליט לבזבז את כולו מהר ככל האפשר. אחרי שהצהיר כי הוא האשם המרכזי לאחר ההשפלה בקאמפ נואו, אגירה החליט כנראה לקחת את העניינים צעד אחד קדימה לקראת הדרבי ולהעלות הרכב שיראה לכולם מראש שהוא אכן האשם. המסר עבר. עם ארבעה קשרים הגנתיים ותוכנית התקפה אותה ניתן לסכם ב"תנו את זה לקון וקוו לטוב"", העניינים אכן נראו גרועים עוד לפני שהמשחק התחיל.
אתלטיקו, כבר מחזור שני ברציפות, עוד לא הספיקה להתאושש משריקת הפתיחה, במילותיו האלמותיות של משה גרטל, כאשר ואן ניסטלרוי הבקיע לאחר שלושים שניות - שנה אחרי שראול עשה לה את אותו הדבר בדיוק. ההרחקה של פראה הקולומביאני בדקה השלושים לא שיפרה את המצב. מן המחצית הראשונה אגירה נחלץ בעור שיניו, בעיקר באדיבות השיפוט השערורייתי של קלוס גומז (פסל שער אחד חוקי למהדרין של ריאל, שער נוסף בנבדל שספק אם היה ומנע שער שלישי כשהחליט להתעלם מחוק היתרון). ייאמר לזכותו של אגירה שבסופו של דבר הוא התעשת ועשה כל מה שיכול היה כדי לשפר את סיכויי הקבוצה שלו להשוות, כולל החילופים ההתקפיים המתבקשים. במהלך האחרון בזמן החוקי זה עבד. אבל במהלך האחרון של המשחק כבר לא. השכנה הסנובית, המלוקקת ומלאת שביעות הרצון העצמית שוב עשתה את זה ללוזרים הנצחיים מהצד הלא נכון של פסי הרכבת, עם שערים בשניה ה-30 ובדקה ה 96'. כמה זה כאב לאוהדי אתלטיקו? בדיוק כמה שזה נדמה לכם. פראן ויילובוס הגדיר את זה ב"מארקה" כ"חטאי מחלה תורשתית": "השער של סימאו בדקה ה 90 נראה כמו גירוש שדים, אבל הוא רק הצליח להעצים את הדרמה. היה עדיף לרוחיבלנקוס להפסיד 1:0 מאשר ליפול בדקה ה-96'." והאמת אכן פשוטה וכואבת: "אתלטיקו קיבלה צ'אנס לנצח את הדרבי בתוספת הזמן. ובמקום זה הפסידה. שוב".
כדי להיזכר בניצחון האחרון בדרבי אוהדי אתלטיקו עדיין צריכים להסתכל בתמונות של ג'ימי פלויד הסלבינק כובש בדרבי של 1999. אני בספק אם אפילו אמא של הסלבינק רוצה להסתכל על תמונות שלו. אכן מראות קשים. ובכל זאת, האם אגירה באמת צריך לשאת על מצפונו עשרות אלפי אוהדים שצריכים לצפות בתמונות כאלו? האם הוא האשם בכל הסבל המזוקק הזה? ממש לא בטוח. תגידו בוודאי שאשם כלשהו חייב להיות. הרי ככה זה תמיד, בטח כאשר אנחנו מעל דפיה הוירטואליים של התקשורת ועוד עוסקים בספרד, בה אין אף פעם תחום ביניים, רק פסגות ותהומות. אבל החשוד המיידי כאשם מלבד אגירה הוא הגיבור הנוסף שבלט בהיעדרו - קון אגוארו. אגוארו לא באמת היה על המגרש ולא, זו לא אשמתו. אם גם אתם תשחקו פעמיים בשבוע בקצב מטורף במשך חודשיים, אחרי קיץ בו לא נחתם שניה, ותתבלו את העניין בטיסות בין-יבשתיות כשבשני צידי האוקיינוס כולם מצפים מכם לעשות הכול לבד (באתלטיקו) או לפחות להבריק בכל משחק (בנבחרת), סביר להניח שגם אתם תיראו כמו שאגוארו נראה מול ריאל כלומר לא תיראו בכלל. קון היה מותש כל כך שלא הייתי מופתע אם אחרי המשחק הוא הצליח להתבלבל בין אישתו לעתיד ג'יאנינה ואבא שלה (מראדונה). והם דומים בערך כמו שמראדונה דומה לג'ימי פלויד הסלבנק.
נראה שהאמת הסבירה יותר היא שאין אשם ספציפי. אתלטיקו פשוט לא בשלה, לפחות לא בשלב הזה ב'חיי' הקבוצה. חסרים לה עוד שניים-שלושה שחקנים מהשורה הראשונה באמת, עם שילוב מנצח בין כישרון ומנטליות נכונה, כדי להצליח שלא לקבל פיק ברכיים ברגעים החשובים. מקסי רודריגז, למשל, הוא שחקן שמסוגל לכך. זה לא מקרה שהקריסה הטוטאלית של אתלטיקו בקאמפ נואו לפני שבועיים התחילה כשהקפטן שלה נפצע (אחרי השער שכבש) וזה לא מקרה שאתלטיקו נראתה מבולבלת כל כך בלעדיו ברוב המשחק מול ריאל. שוב אותה קלשיאה על אלו שלא משחקים, שתמיד הכי טובים? אולי, אבל לפעמים גם קלישאות נכונות. כמה עצום הפער בחוסן המנטאלי של מקסי ושל לואיס גרסיה, למשל, שעלה כמחליף ועשה הרבה מאוד...כלום.
לאגוארו ייקח זמן להבשיל כמי שמסוגל לעמוד בעומס ולהוביל את הקבוצה שלו לא בתור "הפתעה" אלא כמתמודדת של ממש על תארים. הוא זקוק למובילים נוספים לידו. פורלאן לא מתאים לכך, בטח לא כשהוא חוזר מפציעות ונראה יותר כאילו הוא מתעקש לחזור לימי התהילה המפוקפקים במנצ'סטר יונייטד. עם העצבים הרופפים של מאניש והמוח הרופף של הייטינחה, באתלטיקו ימשיכו, ברוח החמישיה הקאמרית, להיות אלו ששוב ושוב "צ'וקינג במאני-טיים." האם זה אומר שכיסאו של אגירה מתנדנד? כנראה. האם זה טוב לאתלטיקו שאגירה יילך הביתה? ממש לא בטוח.
שאנטי-באנטי? שאנטי-באסקי
אגירה ובעיקר אגוארו יכולים רק לקנא קשות באיש שהתעלל בהם לפני שבועיים. ליאו מסי, בניגוד לבן ארצו, יכול היה אתמול לשבת בניחותא על הספסל, להריץ דאחקות עם נערי המגבות וסילביניו (על פי סדר החשיבות הזה) ולראות את הקבוצה שלו מנצחת בלעדיו את אתלטיק בילבאו, בחוץ. סביר מאוד להניח שהעובדה שבארסה ניצחה בלי הגאון הקטנטן היא הדבר החשוב ביותר שגווארדיולה ייקח מהמשחק הזה. זה היה חשוב אפילו יותר מהעובדה שתיירי הנרי הצליח, שומו-שמיים, להשפיע באמת על משחק שבאמת הייתה לו משמעות (אפילו אם זה היה במהלך החיובי היחיד שעשה). המסקנה היא לא שבארסה מסוגלת לנצח לאורך זמן בלי מסי כי ספק רב אם זה כך. המסקנה היא שלפרק זמן קצר, מול יריבות חלשות מספיק ועם אינייסטה (פנטסטי) דומיננטי מספיק, גווארדיולה יכול לתת לכוכב העל השברירי שלו את המנוחה לה הוא כל כך זקוק.
רק שהבאסקים לא היו אמורים להיות חלשים כל כך. אם בבארסה היה זה מסי שבלט בהיעדרו, בבילבאו הייתה זו...כל הקבוצה, כולל רוח הלחימה המפורסמת שלה. הויכוח על מדיניות הקאנטרה שמחייבת שימוש בבאסקים בלבד חשוב ומעניין בגלל השלכותיו מחוץ למגרש, אבל לשם שינוי אתמקד בתוצאותיה על המגרש. נכון, המדיניות הזו גורמת, רוב הזמן, ליותר מחויבות של השחקנים למועדון מאשר בקבוצה 'רגילה' ולראיה מקרהו הייחודי של אצ'בריה שמשחק השנה בעונת הפרישה שלו בחינם, מתוך נאמנות לקבוצה. כל זה טוב ויפה, אבל מה שלא טוב ולא יפה הוא האנטי-כדורגל של בילבאו, תולדה ישירה של היצע הכישרון הדל באאוסקדי. שנים שלא נראה כדורגל מזוויע שכזה במחוזות הליגה הספרדית. "האריות" מסן מאמס נראו כמו הצדקה לטענות פמיניסטיות על ממלכת החיות: הלביאות הן אלו שעושות את העבודה. האריות פשוט ישנים ומחכים שהאוכל יבוא אליהם. לרגע היה נדמה ששייע פייגנבוים החליף את חואקין קאפארוס על הספסל של בילבאו, אבל לאחר זמן קצר התברר שהתבלבלתי אפילו שייע היה נעלב מהאין-כדורגל שבילבאו הציגה. אפילו מחויבות לא באמת הייתה שם. אפשר להמר שבמחזור הבא בילבאו תיראה אחרת, כי היא מגיעה לבירנבאו. בילבאו וברצלונה זה אולי לא סיפור אהבה (הבאסקים אוהבים באמת רק את עצמם), אבל זה בהחלט סיפור של הערכה הדדית סביב סבל משותף. מול האויב במדריד שאחראי לסבל הזה, לעומת זאת, הבאסקים, כמו תמיד, לא ייקחו שבויים.
שים לב, אונאי לפניך
אם כבר בבירנבאו עסיקנן, הרי שבממלכת השוסטר העניינים כרגיל. המשופם ממשיך לומר מה שבא לו מתי שבא לו ("כריסטיאנו רונאלדו צריך להיות שחקן השנה באירופה", הצהיר הגרמני העצבני בזמן שכל המועדון ועיתוני החצר שלו מנהלים קמפיין נחרץ למען קסיאס וכשברקע רעש עמום של קלדרון דופק את הראש בקיר); ממשיך לעשות חילופים שנראים מאוחרים מדי ואז להצליח (שוב דרנתה נכנס כדי לבצע מהלך אחד, ושוב זה עובד), וכמובן ממשיך לרדת על השופטים בכל הזדמנות ("יכולנו לנצח 1:5 לולא השופט" אמר על הדרבי ולשם שינוי צדק). בריאל בולט בהיעדרו חשש כלשהו מהיריבה שלא נראה באופק, בטח ובטח כשמדובר באתלטיקו עם תסביך הנחיתות ההיסטורי אבל צידו השני של המטבע הזה הוא שאננות מסוימת, שניכרת דווקא אצל השחקנים הכי פחות צפויים, כולל, תאמינו או לא, סרחיו ראמוס.
השאננות הזו ניכרת כלפי כל היריבות לאליפות מלבד ברצלונה. לפני כמה שנים, כאשר היה כבר הקפטן המיתולוגי (והגריאטרי) של ריאל הצהיר פרננדו היירו שגם כשברצלונה במקום ה-14, הוא קודם כל מסתכל עליה בטבלה ורק אז על שאר הקבוצות. שניידר אומנם אמר לפני מספר שבועות שאתלטיקו מפחידה אותו - עכשיו כנראה פחות. על ויאריאל וסביליה נדמה שמוטלת עדיין חובת ההוכחה כי הן באמת מסוגלות לקרוא תיגר על האליפות השנה. אבל ריאל תשגה בגדול אם תזלזל במי שכבר עכשיו מתחילה לספק הוכחות, וזו ולנסיה.
העטלפים חגגו רביעיה ללא מענה מול נומאנסיה, בעוד משחק בו דוד וייה עשה פשוט הכל. כמובן גם כאן היה מישהו שבלט בהיעדרו וזה שוב היה רונאלד קומאן. במסטאיה מעכלים יותר ויותר עם כל מחזור שעובר, כמה פוטנציאל ההולנדי פשוט זרק לפח בשנה שעברה. אם אגירה אכן נמצא בדרך החוצה ולמטה, לא נותר לו אלא להסתכל במקביל על עלייתו ועלייתו של אונאי אמארי. לולנסיה אין את ליגת האלופות על הראש, ואם באיזור מרץ-אפריל היא עדיין תאיים על התואר, מסי יקיים את הדפוס הסטטיסטי וייפצע ושוסטר, מיאטוביץ' וקלדרון יתחילו ללכת מכות לעיני התקשורת ולא רק בחדרי חדרים, אמארי עוד יכול לסיים את העונה הזו עם אליפות. איך שגלגל מסתובב.