שיהיה לכם לבריאות. הנפשית

מאזן בעונה שעברה: 55 נצחונות ו-27 הפסדים. מקום רביעי במערב.
סיימו את העונה: בהפסד 4:2 ליוטה בסיבוב הראשון.

איך קבוצה אחת יכולה להיות מאכזבת ומפתיעה לטובה בו זמנית? זה הסוד של יוסטון בשנים האחרונות. מצד אחד, יאו מינג וטרייסי מקגריידי אמורים להפוך כל קבוצה לקונטנדרית, בטח אם סביבם יש שחקנים לא רעים בכלל, ובפועל הרוקטס לא עברו סיבוב פלייאוף בתקופתם. מצד שני, השניים רוב הזמן פצועים ושחקני המשנה עושים עבודה גדולה בלעדיהם.

בעונה שעברה זה בלט במיוחד. יוסטון נכנסה לספרי ההיסטוריה עם רצף של 22 נצחונות, השני באורכו אי פעם, שבחצי ממנו יאו היה פצוע ובכולו טימאק היה רחוק משיאו וקלע באחוזים רעים מהרגיל. אז מי כן היה שם? שיין באטייה היה יעיל מתמיד, הפוינט גארד רייפר אלסטון נתן עונת שיא, לואיס סקולה הראה למה הוא הגיע ל-NBA, הרוקיס הנוספים קארל לנדרי וארון ברוקס הראו ניצוצות (בעיקר לנדרי), ואפילו דיקמבה מוטומבו הקשיש תרם את חלקו.

על החבורה הזאת ניצח ריק אדלמן. אחרי ג'ף ואן גנדי, עידן אדלמן אמור היה להתאפיין ביותר התקפה ובפחות הגנה. בפועל, ההגנה המשיכה להיות היתרון של יוסטון. באטייה ניצח על היחידה הלוחמת שכללה, בעיקר, את אלסטון, צ'אק הייז ומוטומבו. באטייה שיכלל בעונה שעברה את יכולת השמירה האישית שלו, והפך את כוכב היריבה לשחקן שזורק ג'אמפ שוטים לשתי נקודות, ועל ידי כך חיסל את נשק השלוש ומנע וחדירות ששוות נקודות קלות. המשמעות: האופציה הטובה ביותר לקלוע עליו היתה הפחות יעילה בכדורסל מבחינת אחוזים. זה חלחל לשאר הקבוצה, והגדולה של הגנת הרוקטס הייתה שהיריבות מיעטו לזרוק שלשות ולהגיע לקו, ומטווח שתי הנקודות קלעו באחוזים איומים. יחד עם שליטה בריבאונד, הרוקטס היו קבוצה שצריך להילחם נגדם על כל סל.

למרות הכל, הטילים הגיעו לפלייאוף בלי יותר מדי ציפיות. הפציעה של יאו הפכה את הסיכוי שלהם לעבור סיבוב במערב לקלוש, בטח כשגם אלסטון היה פצוע לשני משחקים. יוטה ניצלה זאת כדי לנצח פעמיים בחוץ, ובסופו של דבר סגרה עניין בשישה משחקים. טימאק ייאלץ לחכות לפחות עוד שנה כדי לעבור סיבוב לראשונה.

באו: רון ארטסט (בטרייד מסקרמנטו), ברנט בארי (שחקן חופשי, מסן אנטוניו), ג'ואי דורסי (רוקי, בחירה 33), די ג'יי סטרוברי (בטרייד מפיניקס).

עזבו: בובי ג'קסון (בטרייד לסקרמנטו), סטיב נובאק (בטרייד לקליפרס).

דריל מורי הוא ה-GM של יוסטון, אבל האותיות האנגליות שמתאימות לו יותר הן ADHD (הפרעת ריכוז והיפר אקטיביות). מורי, מומחה מספרים שבונה את האסטרטגיות שלו לפי נוסחאות מיוחדות, התרוצץ כל הקיץ והינדס טריידים מורכבים עם כל מיני שחקנים שמעולם לא שיחקו ב-NBA, וחלקם לעולם גם לא ישחקו שם אי פעם. הנה כמה שמות שעברו דרך יוסטון הקיץ, חלקם הגיעו בטרייד והועברו באותו חודש, וחלקם יישארו באירופה: דונטה גרין, מרטי ליונן, פטריק יואינג ג'וניור, שון סינגלטרי ואפילו פרדריק וויס. היו גם מהלכים כמו להעביר את סטיב נובאק לקליפרס תמורת הזכות להחליף בחירת סיבוב שני ב-2011. למה אתם צריכים לדעת את זה? כי אני הייתי צריך לקרוא על זה.

בתוך כל המהומה, מצא עצמו רון ארטסט יום אחד ביוסטון. הוא הגיע בעיקר תמורת החוזה הגמור של בובי ג'קסון. רון-רון ידוע בעיקר כמומחה הגנתי עם קבלות וכמשוגע עם מרשמים שתוקפם פג זה מכבר, אבל הוא מצא פחות או יותר את הקבוצה היחידה בעולם שהתרומה העיקרית שלו בה תהיה התקפית. הצוות המסייע של יאו וטימאק עושה כמעט הכל, אבל לייצר לעצמו זריקות הוא לא כל כך יודע. החשיבות של ארטסט ככלי התקפי שלישי תהיה גדולה, בטח כשלפחות אחד מהשניים העיקריים פצוע רוב מהזמן. ארטסט יודע לחפור את דרכו לסל, בזכות העובדה שהוא זריז יותר ממספרי 4 וחזק בהרבה ממספרי 3, ואם קבלת ההחלטות שלו תשתפר, הוא יכול להפוך לאופציה התקפית אימתנית בקבוצה מגוונת שלא זקוקה ממנו ל-20 נקודות למשחק.

לא שזה אומר שההגנה לא תיהנה מנוכחותו. עצם המחשבה על באטייה וארטסט באותה קבוצה מעוררת צמרמורת בכל מי שייאלץ לשחק נגדם. שני שומרים אישיים אדירים שיכולים לשמור כמעט על כל עמדה זאת לא פריבילגיה שיש ליותר מדי קבוצות. נכון לעכשיו, ארטסט צפוי לפתוח כפאוור פורוורד לצד באטייה וטימאק, ולשחק גם לא מעט דקות בסמול. אדלמן הראה בשנה שעברה שהוא לא מפחד לשחק עם הרכבים נמוכים, ואם יש כיום שחקן שבקושי מגרד 2 מטר ויכול לתפקד בהצלחה כפאוור פורוורד זה ארטסט, שנתן את אחת העונות הטובות בקריירה שלו תחת אדלמן בסקרמנטו.

כמובן, אי אפשר להזכיר את שמו של רון-רון מבלי להתייחס לכך שבכל רגע הוא יכול להרוס לקבוצה שלו את העונה, וגם את אלו שבאות אחריה. לאחר שהיה עד לנפילת שתיים מהקבוצות הגדולות של תחילת המילניום, אחת מהן באשמתו הישירה, לאחר שהסתכסך באינדיאנה עם כל מה שזז ונמאס על כל מי שהתחיל לחבב אותו, ארטסט הוא אחד השחקנים הפחות אמינים בליגה. אבל ליוסטון הוא מגיע, כרגע, רק לשנה אחת. ומכיוון שהוא רוצה לשמור את מקום העבודה שלו, יש לו אינטרס ישיר להתנהג כמו בנאדם. בשביל קבוצה שצריכה להמר כדי שיהיה לה צ'אנס לטבעת ולא נתנה תמורתו דבר, מדובר בעסקה נהדרת.

ההחתמה המעניינת הנוספת של יוסטון הייתה של בארי בן ה-37, שהגיע מהספרס ויקבל 4 מליון דולר לשנתיים. בארי התעורר בפלייאוף, בעיקר למשחק אחד, וזה פחות או יותר מה שירצו ממנו ביוסטון. בעונה הרגילה הוא ייתן כמה דקות כגיבוי לגארדים וישפר קצת את הקליעה הבעייתית משלוש, ובפלייאוף יתפוס יום בדיוק במשחקים בהם אף אחד אחר לא יפגע (ביוסטון יש שם למשחקים כאלה - משחקים חשובים). בדראפט נבחר ג'ואי דורסי בעיקר כדי שיהיה מי שינשוך את צ'אק הייז בחזרה באימונים.

חמישייה: אלסטון, מקגריידי, באטייה, ארטסט, יאו מינג.

ספסל: ברוקס, סטיב פרנסיס, בארי, סטרוברי, לותר הד, לנדרי, סקולה, הייז, דורסי, מוטומבו? (כרגע לא).

מועמד לפריצה:

רוב הקיץ היה קארל לנדרי שחקן חופשי מוגבל, ויוסטון די התעלמה ממנו, אבל כאשר שארלוט הגישה לפורוורד הצעה של 9 מליון דולר לשלוש שנים לקח לטילים דקה ורבע להשוות אותה ולהשאירו. אחרי שפרץ לתודעה בשנה שעברה עם כמה הצגות גדולות ועם אחוזים מדהימים מהשדה, הקיץ הוא הוסיף לרפרטואר קליעה מבחוץ, ובמשחקי ההכנה נראה רגע לפני פיצוץ חיובי. למרות שצפוף לו בעמדה הוא נראה טוב מספיק בשביל לקבל דקות משמעותיות השנה, ויכול להיות שהוא יתברר כגניבה הגדולה של הדראפט שלו. גם הפוינט גארד ארון ברוקס יכול לבצע קפיצת מדרגה השנה כרכז המחליף, ואם לא הוא אז די ג'יי סטרוברי המוכשר, שכרגע נאבק על מקום בסגל, מסוגל לצוץ משום מקום.

מועמד לדעיכה:

תואר הדועך הסימפטי הולך לצ'אק הייז. אני באמת מחבב את הייז ואת היכולת שלו לשמור ולשלוט בריבאונד מול שחקנים הגבוהים ממנו בראש, אבל השנה יסתובבו לו בעמדה שלושה שחקנים שיודעים לעשות משהו שהוא לא - לשחק כדורסל. תואר הדועך המיותר שייך ללותר הד. כאשר שחקן שנמצא על המגרש בעיקר בזכות היכולת שלו לקלוע שלשות קובר אותן ב-35 אחוזים, שלא יתפלא ששחקן בן 37 תופס לו את המשבצת. ופרס על מפעל חיים מגיע, כמובן, לסטיב פרנסיס, שזאת הפעם הראשונה וכנראה האחרונה שנתייחס אליו השנה.

אקס פקטור:

יוסטון היא קבוצה משונה. בדרך כלל אצל קבוצות של כוכבים ורול פליירס, הצוות המסייע הוא זה שלא מאפשר לסופרסטארים להתקדם. אצל הרוקטס זה הפוך: השנה הסגל המשלים יהיה אידיאלי מכל הבחינות - באטייה, ארטסט, סקולה ולנדרי זה צוות פורוורדים שגורם ללברון להזיל ריר. אלסטון, ברוקס ובארי מייצרים מכסת גארדים ראוייה. הייז, הד, דורסי וסטרוברי הם אחלה שחקנים לקצה הספסל. עכשיו הסגל המשלים הזה מחכה שהסופרסטארים יתאימו את עצמם לרמתו ויעזרו לו להיאבק על טבעת.

קודם כל יאו וטימאק יצטרכו להיות בריאים, ועבורם זו בקשה מוגזמת. יאו החמיץ לפחות 25 משחקים בכל אחת משלוש השנים האחרונות ואולץ לשחק עם רגל וחצי באולימפיאדה, מקגריידי משחק כבר כמה שנים עם גב שמאיים לקרוס בכל רגע ומגביל את התנועה שלו. בשנה שעברה הם שיחקו ביחד 40 משחקים. אבל גם כשהם בריאים חסר להם משהו. טימאק תוקע התקפות בכדרורים ארוכים ומיותרים, משחק בקצב משלו ולא נראה כמו שחקן שמסוגל להוביל קבוצה גדולה. יאו מתחזק תחביב של היעלמות ברגעים החשובים. השנה הם יהיו חייבים להגיע לפלייאוף בריאים, בכושר ועם נחישות לבצע קפיצת מדרגה, אחרת אפשר להתחיל בפירוק והרכבה (מה שמורי בטח ישמח לעשות).

תסריט אופטימי:

הרבה בריאות והרבה שפיות. ארטסט משתלב, סקולה ולנדרי משתדרגים והיכולת ההתקפית שלהם יחד עם ההגנה השנייה בטיבה בליגה מסייעים ליאו ולטימאק לנוח לא מעט בעונה הרגילה ולהגיע רעננים לפלייאוף, עם 54-57 ניצחונות ויתרון ביתיות לפחות למשך שני סיבובים. השילוב בין הגנה לכשרון עוזר לרוקטס לצלוח את המערב ולהגיע לגמר מול בוסטון שהתוצאה הממוצעת בו היא 71:72. ליוסטון.

תסריט פסימי:

יאו מחזיק מעמד 30 משחקים ומסיים את העונה, טימאק קולע ב-36 אחוזים מהשדה עד שמחליט שנמאס לו ופורש, ארטסט (תשלימו בדיחה בעצמכם. כלי עזר אפשריים - כוס בירה, אקדח, כלב, פינגווין). ההגנה מצליחה להשאיר את יוסטון במאבק על הפלייאוף, אבל צפוף מדי והם נשארים בחוץ.

תחזית:

עם ההגנה השנייה בטיבה בליגה קשה שלא להיכנס לפלייאוף. הפוטנציאל של השילוב בין ההגנה הזאת ליכולות ההתקפיות של שחקני יוסטון שווה אליפות, אולם הסיכוי לממש אותו קלוש ביותר, כי שלושת שחקני המפתח בעייתיים, בלשון המעטה. אבל אם הם יגיעו לפלייאוף עם סגל מלא הם בהחלט יכולים לעבור סוף סוף סיבוב ואולי אפילו שניים.