מתעורר לתוך חלום

כבר כמעט חמישה חודשים שאני ישן מצויין כל לילה ושום דבר לא יכול או מצליח להפר את שלוותי. זאת, למרות שהמזגן מטרטר מתמיד, הוילונות הם בעיקר ליופי ולא ממש מונעים כניסת אור, המקרר הוא סוס עבודה בן 60 ונוחר בהתאם והמחשב מתנשף, שמא נגיד עומד להיחנק, כמו נשימותיו של כותב טור זה לאחר שעלה 20 מדרגות ברציפות ללא עצירה על ספסל המנוחה שבחדר המדרגות.

בסוף השבוע האחרון, במהלך מחנה האימונים של הפועל אוסישקין, אי שם ברחבי עמק חרוד זה כבר התחיל להשתנות. זה התחיל ביתושה חוצפנית מהגלבוע, ששכחה כנראה שהקיץ מאחורינו והחליטה להשתקע לי ליד הכרית במהלך מנוחת הצהרים. זה נמשך באישון ליל, עת התעוררתי מחלום שטוף זיעה לאחר שהייתי משוכנע ששמחוני, שותפי לחדר, צבע אותי במשחת שיניים, גנב לי את כדור ה"טנגו ברצלונה" שאבא שלי הביא לי מתנה ממונדיאל 82, חמק מהמחנה וברח לסין (גלעד שמחוני הוא קפטן הפועל אוסישקין ומלך החטיפות).

היום זה החמיר, בחלומי הזיתי שאני מאמן קבוצת כדורסל לה אלפי אוהדים באדום, הייתי באמצע משחק והלב שלי דפק כאילו הוא הקופה הרושמת אצל עובד מהסביח בגבעתיים בשעת צהריים עמוסה. מי אלה כל האנשים צבועי האדום הממלאים את היציעים? הם לא מפסיקים לשיר, נראים בטירוף חושים מוחלט וכל מה שאני רוצה זה להצטרף ולשיר יחד איתם, אני מתחיל לרוץ אליהם אבל אז אני נזכר שאסור לי לעזוב את הספסל, אני הרי המאמן. "שיט" סיננתי באנגלית צחה, אבל לא שמעתי כלום כי החברים באדום המשיכו בשירתם האדירה.

"איך אפשר לחשוב עם כל הרעש הזה ועל מה בדיוק יש לי לחשוב בשעה כה מאוחרת", תהיתי ומיד קפצתי אל עבר שולחן המזכירות וביקשתי פסק זמן. גם במהלך פסק הזמן האוהדים לא הפסיקו לתופף לזמר ולקפץ. "תתחילו לשמור, תקחו זריקות טובות ותשחקו ביחד" צרחתי פעם אחר פעם על השחקנים אבל אף אחד לא שמע אותי או הסתכל לכיווני. הם ישבו תשושים ומרוצים על הספסל, לגמו מים ובהו ביציעים הרועדים, אחר כך הם חזרו לשחק, הקהל המשיך להרעיש ואני התעוררתי.

חמישה חודשים ישנתי טוב, חמישה חודשי פגרה להפועל אוסישקין מאז פרצו ההמונים לפרקט באולם בהדר יוסף, פתחו בקבוקי שמפניה והרימו את השחקנים על הכתפיים בפצצת האדרנלין של משחק גמר גביע האיגוד שחתם עונה ראשונה והיסטרית להפועל אוסישקין בליגה ב' עם אלפי אוהדים ביציעים, זכיה בגביע האיגוד, אליפות ועמה העפלה לליגה א'.

ביום ראשון הקרוב הכל מתחיל מחדש עם משחק גביע האיגוד בירושלים נגד הפועל "פסגת זאב" המקומית ואני, למרות היותי חסיד גדול של מוסד השינה, כבר לא יכול לחכות למשחק וללילות מחוסרי השינה שיבואו בעקבותיו. ההתרגשות גדולה ושאלות כבדות משקל מטרידות את מנוחתי: מי יחפה על חסרונו של שמחוני, שלאחר בירור מעמיק התברר שאכן ברח לסין? איך אני מצפה שהשחקנים יזכרו את תרגילי ההתקפה לאור העובדה שלשלושה משחקני החמישיה שלי יש בר? איך תשפיע תוצאת משחק הכדורגל בנתניה בשבת על מצב רוחם של האוהדים ומתי כבר נזכה לקצת נחת גם מהכדורגל? ולסיום, והכי חשוב: מהם לעזאזל זהותם של השירים אשר חיבר הקהל לכבודם של השחקנים החדשים?