אולי הם ילמדו בדרך הקשה

הקבוצה שבעיני רבים היא מועמדת מספר אחת לסופרבול, נמצאת כרגע במצב של חוסר וודאות. מצד אחד, הם הביאו את רוי וויליאמס מדטרויט. מצד שני, קו ההגנה האחורי מתפרק: טרנס ניומן פצוע, פקמן חזר להרגליו המגונים ורוי וויליאמס (הסייפטי) לא השתנה. בהתקפה טוני רומו הולך להיעדר במשך כחודש עם שבר באצבע, בזמן שגם הספיישל טימס ספגו אבדות בדמותם של פליקס ג'ונס, מחזיר הבעיטות ומט מקברייר, אחד הפאנטרים הטובים בליגה.

נדמה במבט ראשון, כי הפציעה של רומו היא המשמעותית ביותר עבור הקבוצה מבין אלה שנמנו לעיל, אך אם מסתכלים בצורה קפדנית על משחקיה האחרונים של דאלאס, פציעה זו עשויה להשפיע דווקא בצורה חיובית. תופעה מוזרה מתרחשת בהתקפה של הקאובויס בעונה הנוכחית: משום מה המסירות הקצרות-הבינוניות, אלה שהוו בסיס להתקפת הקבוצה בשתי העונות האחרונות, נשכחו כמעט לחלוטין. יותר ויותר ניתן לראות את רומו עומד בשאטגאן, מחזיק בכדור ומחכה שהתופסים הרצים ראוטים ארוכים יתפנו למהלך גדול.

המניע לתפיסה חדשה זו לא ברור בעליל, משום שהיא מנוגדת לתכונות של שחקני ההתקפה עצמם. אואנס מעולם לא היה מהיר במיוחד, על אחת כמה וכמה בגילו הנוכחי, וגם לא ג'ייסון וויטן, שלא מצטיין בנתונים אתלטיים יוצאים דופן. ואולם, שניהם מצטיינים ביכולת לרוץ מסלולים בצורה מדויקת, למקם את עצמם בצורה שתאפשר לגבור על השומר במעבק על הכדור ולצבור יארדים אחרי תפיסה.

לטוני רומו אין יד חזקה במיוחד, אך יש לו שחרור מהיר של הכדור ודיוק מופתי. לאור התכונות הללו של המוצאים לפועל העיקריים בהתקפה של הקאובויס, אין מנוס מלהשתמש במהלכים המבוססים על מסלולים כגון סלאנט, קרוס, היטץ', הוק, אאוט וכדומה, המאפשרים לרומו ושות' להביא לידי ביטוי את הנתונים שלהם בצורה היעילה ביותר. בעונה שעברה זה עבד מצוין, ואף על פי כן, העונה רומו נאלץ פעם אחר פעם לקחת 5-7 צעדים אחורה, להמתין ולספוג את הפס ראש שמכניס אותו לפאניקה ומשבש את פעולותיו לחלוטין (6 פאמבלים כבר בשלב הזה של העונה).

הכנסתו של בראד ג'ונסון תחייב את גארט לשלוף את הפלייבוק של אשתקד ולחזור להשתמש במסירות הקצרות והמהירות, כיוון שאחרת הקשיש פשוט יתפרק בסנאפ השלישי (שלא לדבר על כך שדאלאס הולכת לרוץ יותר, וזה רק יעזור לה – בארבעת הניצחונות מריון ברבר נשא כדור 21.25 פעמים בממוצע למשחק, ובשני ההפסדים רק 12.5). אין שיטה מתאימה מזו להתקפה של דאלאס, לכן משחק ההתקפה שלה הולך להשתפר, לא מפני שג'ונסון הוא קוורטרבק טוב יותר מרומו, אלא משום שהשימוש בו יחייב את קבוצתו לאמץ פילוסופיה מתאימה יותר.

ואולם, ספק אם פילוסופיה מתאימה זו תמשיך לבוא לידי ביטוי אחרי שרומו יחזור, כשההוכחה לכך היא הטרייד על רוי וויליאמס. הבאתו של וויליאמס מצביעה על כך, שבמקום להתאים את השיטה לחומר השחקנים הקיים, הקאובויס מנסים נואשות לארגן סגל שחקנים שיתאים לתפיסת ההתקפה החדשה. כלומר, וויליאמס מגיע על מנת להוות איום בעומק ההגנה, שאבד עם עזיבתו של טרי גלן. עם החזרה של רומו הקאבויס יצטרכו להחליט האם להמשיך לבנות על מהלכי מסירה גדולים, מה שיהפוך את התקפתם לחד מימדית ויכניס את רומו בחזרה לאישפוז, או להתבסס על מסירות מהירות ומשחק ריצה, דבר האמור, ביחד עם מהירות העומק של וויליאמס, להחזיר את הקאובויס להיות כוח התקפי בלתי עציר.

מי שפקפק ביכולת של מאט ריאן להפוך לקוורטרבק לגיטימי ב-NFL, עדיף שיבחן את עמדתו מחדש. זה מתחיל עם העובדה שהפלקונס, בניגוד גמור לתחזיות, נמצאים במאזן חיובי של 2:4 (שווה למוליכת הבית), על אף העובדה שלריאן אין תמיכה יוצאת דופן ממרכיבים אחרים של קבוצתו. ההגנה יושבת עמוק במקום ה-25 בליגה, רודי ווייט הוא, פחות או יותר, המטרה היעילה היחידה בהתקפת המסירה, והמקום השני בליגה בתחום התקפת הריצה מטעה, כיוון שאת היארדים שלו מייקל טרנר השיג נגד הליונס (מקום 31 נגד ריצה), נגד הצ'יפס (מקום 32) ונגד הפאקרס (מקום 27). נגד טמפה ביי (מקום 9), קרוליינה (מקום 15) ושיקגו (מקום 5), הוא השיג בסה"כ 152 יארד, עם 2.7 בממוצע לנשיאה.

עקב כך, הפאלקונס הפסידו לטמפה וקרוליינה, אך במשחק האחרון ידע ראיין, בהיעדר עזרה כלשהי מחברי קבוצתו, לנצל חורים קבועים במערך הקאבר 2 בו משחקת ההגנה של שיקגו, ולהוביל את אטלנטה לניצחון דרמטי בשניות הסיום (ברור כי המסירה האחרונה שסידרה את שער הניצחון הייתה בעיקר פספוס של ההגנה – כיצד משאירים בחבילת פרוונט תופס באחד על אחד בעומק המגרש, ועוד ליד קו החוץ?)

הקוורטרבק אינו נמדד בהכרח על ידי המדדים הסטטיסטיים, אלא נבחן על פי יכולתו להוביל את הקבוצה במצבי מצוקה, וזה מה שריאן הצליח לעשות במשחק האחרון. עם זאת, יש לציין כי רוב ההגנות אשר נגדן שיחק ריאן עד כה מתבססות על מערכים אזוריים, כלומר הוא עוד יצטרך להוכיח את יכולתו נגד הגנות אגרסיביות כגון ההגנה של האיגלס במחזור הבא.

איליי - כבודך במקומו מונך, אבל הענקים לא היו אמורים לדעת לשחק הגנה? מה שקרה הוא שקו ההגנה של הג'איינטס הפסיד במאבק הפנימי נגד קו ההתקפה של היריבה, לראשונה מאז תחילתה של העונה הקודמת. זו הייתה הפעם הראשונה העונה שחסרונו של אוסי יומניורה בלט באופן משמעותי ביותר, מכייון שמול ג'ו ת'ומאס, התאקל הטוב בליגה, מתיאס קיוונוקה בהחלט לא הספיק. הבראונס עשו דאבל טים קבוע על ג'סטין טאק, ובכך ניטרלו לגמרי את הפס ראש של הקיצוניים ההגנתיים.

הדבר הבלתי נסלח הוא שרובינס וקופילד, התאקלים הניו יורקיים, נהדפו אחורה פעם אחר פעם על ידי שחקני הפנים בקו של הבראונס, מבלי לחייב שמירה כפולה. עקב כך, הבראונס עשו יארדים על ההגנה המהוללת של הג'איינטס מתי שרצו ובכל דרך שרצו. 454 יארד, שמתוכם 310 מוסר אותו דרק אנדרסון שנראה לגמרי חסר ביטחון בתחילת העונה. אין דרך טובה יותר לשפר את ביטחון הקוורטרבק, מלאפשר לו זמן בלתי מוגבל בפוקט, וזה בדיוק מה שעשה קו ההגנה של הג'איינטס ביום שני. אפילו העבירות רבות שביצעו שחקני ההתקפה של הבראונס, עזרו לשיפור הסטטיסטיקה במקום לחבל בדרייב.

מה שאמור לעודד את אוהדי הג'איינטס, זאת העובדה שקבוצתם באה פחות מוכנה מנטאלית מהיריבה למשחק הזה. ההפסד לא מראה בשום אופן שהם קבוצה פחות טובה. מבחינתם של הבראונס, שהגיעו עם המאזן של 1:3, זה היה משחק של לחיות או לחדול, בזמן שמבחינתם של הג'איינטס, אם כבר להפסיד, עדיף שזה יקרה עם מאזן מושלם מול היריבה מה-AFC.

כנראה שכתוצאה מהעובדה שהגנת הרייבנס מובילה את הליגה בכל הקטגריות, הם התמלאו בביטחון עצמי מופרז והחליטו שהם מסוגלים לשמור את התופסים של אינדיאנפוליס באחד על אחד. יתרה מזאת, רקס ריאן ממשיך לחיות באשליה שהוא משתווה לאביו, חי בשנות השמונים, יש לו סגל שחקנים ברמה של הברס ב-85' ולכן ניתן לשחק במערך של "הגנת 46" נגד קוורטרבק כמו פייטון מאנינג.

שיטת ההגנה של הרייבנס מתבססת על בליצים מתוחכמים, שכוללים פס ראש של שישה שחקנים ויותר, בזמן ששחקני הקו האחורי שומרים שמירת "באמפ אנד ראן" על התופסים. השיטה הזאת מסתמכת על יכולת כיסוי אישית של מגני הפינה והסייפטי, כשבימינו היא טובה רק נגד התקפות בינוניות עם קוורטרבק ממוצע. אולם מול מאנינג, אשר ידוע ביכולת מופלאה של קריאת הגנות וזיהוי של הבליץ – השיטה הזאת פסולה לחלוטין, במיוחד כאשר סמארי רול ודוואן לנדרי פצועים, והרייבנס צריכים להסתמך על שחקנים מחליפים בקו האחורי. קורי איבי על רג'י וויין (8 תפיסות ל-118 יארד) זה מצ'-אפ מצחיק, ואפילו כריס מקאליסטר לא היה מסוגל לתת קרב צמוד למרווין הריסון (83 יארד ושני TD).

נגד מאנינג והסגל שיש לו, ההגנה חייבת לשחק בצורה יותר זהירה, עם יותר שחקני כיסוי שעוזרים לשמור על התופסים. הגנת דמוי "46" הינה בעייתית מאוד, היות ומצריכה סגל יוצא דופן, במיוחד כיום, כאשר החוקה מחמירה מאוד עם הגנת המסירה. לרקס ריאן אין העונה סגל יוצא דופן, גם כשכל שחקני ההגנה בריאים, לכן רצוי מאוד מבחינתו להתגמש בשיטה ולהתאים אותה ליריבה. אפילו ההרכב ההגנתי המהולל של אביו ב-85' התפרק נגד דן מרינו במשחק המאנדי נייט המפורסם. אז מה גרם לרקס לחשוב שעם מה שיש לו היום הוא מסוגל לעצור את פייטון מאנינג?

- ביום שלישי האחרון התברר למה רומו התאמן על מסירות ארוכות במשחקים הראשונים של העונה (ראו את פתיחת הכתבה). הוא ציפה לבואו של רוי וויליאמס, שעבר לקאובויס דרך הטרייד עם דטרויט. נראה כי חלון ההזדמנויות של דאלאס הצטמצם – כדאי להם מאוד לזכות בסופרבול כבר העונה, כי הם עשויים להיכנס לתקופת בנייה נוספת מיד אחריה. ראשית, הם וויתרו כמעט על כל הדראפט הבא בתמורה לוויליאמס; שנית כל שחקני קו ההתקפה שלהם מעל גיל 30, טרל אואנס בן 35, זאק תומאס בן 35, אליס – 33, ניומן – 30, אנטוני הנרי – 31, ופאקמן – ביי ביי. לכן רצוי שיזדרזו.

- הפציעה של טום בריידי חשפה פגם נוסף בהתקפה של הפטריוטס – מסתבר כי קו ההתקפה, שנחשב לפני כן ליעיל מאוד, הינו בינוני במקרה הטוב. נכון שהפציעה של קזור לא עזרה במשחק מול סן דייגו, אבל קו ההגנה של הצ'ארג'רס פשוט פירק אותו, כיוון שלקאסל נדרש הרבה יותר זמן לקבל החלטה מאשר לבריידי. מדהים עד כמה קוורטרבק היכל תהילתי הופך את השחקנים שלידו ליותר טובים.

- כיצד שחקני הקו משפיעים על משחק ריצה? למרות ההפסד ההזוי לסט. לואיס, ניתן בהחלט לציין כי קלינטון פורטיס נותן עונה גדולה. כרגע הוא מוביל את הליגה עם 107.2 יארד למשחק. הנתון המפתיע הוא, שבניגוד למקובל, הסקינס רצים בצורה היעילה ביותר דווקא דרך צד שמאל, שם נמצאים סמואלס וקנדאל, שניהם חוסמי ריצה מצוינים. שימו לב לנתונים: הממוצע של יארדים לנסיעה דרך צד ימין – 2.4, דרך האמצע – 4.1, דרך צד שמאל – 5.5.

- וזה כבר באמת מפתיע: האיגלס ניצחו משחק כתוצאה מכך שידעו להפגין קשיחות מנטאלית ולהתעלות ברגע האמת. האוהדים שלהם יכולים לנוח בביי בשבוע הקרוב,בכדי לחזור אחר כך ולהמשיך לראות את קבוצתם מפסידה לקבוצות בינוניות ומנצחת בקושי קבוצות חלשות - הכל משום שאנדי ריד ושות' לא יודעים להפיק את המיטב מסגל השחקנים המוכשר שיש להם.

- אין ספק שהסייפטי של מר אורלובסקי ייכנס להיסטוריה בתור המהלך המצחיק ביותר אחרי הסייפטי של ג'ים מרשאל, הקיצוני ההגנתי של הוויקינגס, במשחק מול הניינרס בעונת 1964. כזכור, מרשל השתלט על הפאמבל ורץ 66 יארד להבקיע טאצ'דאון, רק כדי לגלות שטעה בכיוון והגיע לאנד זון של קבוצתו.