מחוסר עניין לציבור

יש דברים שהופכים עם הזמן להיות חלק מהמוצר. אם פעם GPS לאוטו היה לוקסוס, היום במקרים רבים הוא בא בילט-אין. כך גם מצלמה ושאר גאדג'טים בטלפון הסלולארי, או די.וי.די. במחשב האישי. גם במוצר הנדוש, האפרפר והמרקיב שנקרא "נבחרת ישראל" יש אלמנט שפעם היה בגדר סקופ של ממש והיום הוא פשוט חלק מהעניין: תופעת "יוסי בניון פצוע ובספק למשחק".

התהליך של הסיפור הזה די קבוע: יש משחק לנבחרת, שלושה שבועות לפניו נרמז שבניון בסימן שאלה להרכב ליברפול. שבועיים לפני המפגש עם לטביה/אסטוניה/סוריה עילית, מתקבלים רמזים שאולי זה יותר רציני משחשבנו. שבוע לפני כן זה בכלל ברוך אחד גדול ואוי, מה נעשה ואיך נסתדר? זה נורא, זה נורא. אבל הנה הוא, יוסי שלנו עולה למגרש עם הכאבים הנוראיים ומשלים תשעים דקות. האח, הידד לו, לגיבור.

למען האמת, בניון לא אשם, משום שלא הוא יוצר את ההילה סביב מעמדו בנבחרת וגם מכיוון שהוא באמת פצוע. הפעם, לפחות, זו פציעה רצינית בקרסול, כזו שהביאה אותו לבית חולים ואלמלא קריאות ה"זאב זאב" שכל-כך פוטמנו בהן בשנים האחרונות, הייתה הופכת לאייטם חם ולא לעוד זיוף אורגזמה תקשורתי על הסקופ התורן באשר למצבו של השחקן. אחרי הכל, בניון הוא הקפטן, שחקן המפתח ואחד הבודדים בנבחרת שמסוגלים לחתוך הגנות. ידיעה כזו צריכה בהחלט להיות בראש מעיינינו.

וזו בדיוק הנקודה. היכולת של בניון במדי הכחול-לבן היא הברומטר שקובע האם הדיווח על פציעותיו מוגזם או לא. לו היה לקשר ליברפול את האימפקט של חברו לקבוצה פרננדו טורס בנבחרת ספרד, של זלאטן איברהימוביץ' בשבדיה או של ג'יאנלואיג'י בופון באיטליה, מילא. רק שבפועל, מאז החלק הראשון בקמפיין המוקדמות למונדיאל בגרמניה לפני ארבע שנים, בניון הוא לא יותר מחלק אינטגרלי בר-החלפה בנבחרת, והיכולת הבינונית עד חלשה שלו לא מצדיקה את אותה הילה שניתנת לו ולפציעותיו בכל פעם מחדש. יכול לשחק? שישחק. לא יכול? שלא ישחק, ולא ברור למה מתעקש דרור קשטן להעלותו כשהוא לא כשיר במאת האחוזים. במצב של הנבחרת ועם היכולת המשמימה שהיא מגלה, זה לא באמת משנה.

כמו במקרים רבים, גם כאן התקשורת משחקת תפקיד חשוב. ערב המשחק מול אנגליה במרץ 2007 עלה ב"ארץ נהדרת" מערכון נהדר על הריטואל הקבוע והאינטראקציה בין בניון לקשטן ("יוסי, יוסי, למה אלוהים, למה?"). הסאב-טקסט של פרצי הצחוק ואניצי הלעג כוון לא לנבחרת עצמה אלא לאלה המסקרים אותה. במדיה הבינו את זה ומייד ירדו לבונקר, ועד סיום הקמפיין לא שמענו כמעט דיווח על מצבו של הקפטן. משחקים באנגליה, בקרואטיה ומול רוסיה עברו בשלום בלי הבאנקר של תקשורת הספורט הישראלית. מצב בריאותו של כל שחקן הרכב בנבחרת ישראל מחייב דיווח, אבל הגיע הזמן שסדר העדיפויות ישתנה. הביטוי "בניון בספק" הוא כבר לא כותרת, גם לא כותרת משנה. הוא אמור להיות שורה זניחה בין "קשטן יודיע על ההרכב ביום המשחק" ובין "השחקנים קיבלו יום חופש". בשפה משפטית קוראים לזה "מחוסר עניין לציבור".