העתיד כאן, ההווה דווקא לא

כשאייל ברקוביץ' הודה בעיניים דומעות שהוא רצה שהנבחרת תפסיד, המדינה סערה. אנשי כדורגל מסוימים אף קראו לו "בוגד". היום, אי שם במחצית השנייה, בין עוד מסירה בין דקל קינן לטל בן חיים, לדודו אוואט וחוזר חלילה, הבנתי יותר מאי פעם את האמירה ההיא של ברקוביץ', שאולי נאמרה בנסיבות אחרות אבל התוצאה היא אותה תוצאה. נבחרת ישראל הציגה כדורגל שפל, עלוב ומביך. כדורגל מיושן. כדורגל פחדני. והכי גרוע, היא גם ניצחה. ככה, כמה עסקנים בהתאחדות עוד יקבלו את הרגשה טובה. רק שלא יסתכלו שם על סטטיסטיקת המסירות של בן חיים.

נחזור כמה שעות אחורה, לנבחרת הצעירה של ישראל. כן, זו שאף אחד לא סופר. זאת שלוקחים לה שחקנים בלי לשאול את המאמן, זאת שעשתה בשנתיים האחרונות יותר ממה שהבוגרת לא עשתה ב-40 שנה. על המגרש הרעוע באנקונה עלו שחקניו של מוטי איוניר ונתנו הכל. פתאום ליאור ז'אן ושרן ייני, אלה שדועכים לאטם במכבי תל אביב, הראו שהם מסוגלים לשתק את כוכבי העתיד של הכדורגל האיטלקי.

בנבחרת הצעירה ידע כל שחקן בדיוק מה רוצים ממנו. אלמוג כהן הלך לישון עם תמונה של ג'ובינקו מתחת לכרית, אושרי רואש חלם בלילה על אקוופרסקה ושמעון אבוחצירא ידע לדקלם בעל פה את אנטומיית האף של אנדראולי. התוצאה במגרש הייתה ברורה. נבחרת ישראלית שמצגה כדורגל טקטי מדרגה ראשונה, שמצליחה להעלים, לתסכל ולעצבן נבחרת שגדולה עליה וטובה ממנה בכל עמדה במגרש, נבחרת שמעוררת סימפטיה וגאווה, בלי כוכבים גדולים ובלי שאף אחד ייקח אותה ברצינות. איוניר, בניגוד לקודמו בתפקיד, הוא לא אחד שמתלונן. הוא אסף את השאריות שהשאיר לו קשטן, למד, התכונן והצליח להשיג בדיוק מה שרצה.

בהתאחדות לכדורגל מדברים כל העת על צמצום הפערים מאירופה, אבל היישום בפועל מזכיר את ימי אסיה, מקסימום אוסטרליה. בכדורגל האירופאי המודרני אין מקום למאמנים כמו קשטן. מאמנים צעירים כמו איוניר לעומת זאת, הם מצרך מבוקש. בבית כה צמוד, צריך לחשוב כמה צעדים קדימה - על הפרש שערים, על תצוגת כדורגל טובה שתחזיר את הביטחון לשחקנים ואת אמון הקהל. אחר כך, עוד יבכו בהתאחדות שלא ממלאים את רמת גן במשחקי הבית.

בשורה התחתונה, ישראל עשתה את שלה. היא ניצחה, שמרה על המקום השני וסימנה וי על עוד משוכה. אבל זו בדיוק הבעיה. הגיע הזמן להישיר מבט לעיני האומה ולהגיד את האמת: זה לא היה זה. זה לא היה כלום. נבחרת ישראל העבירה זמן מול נבחרת חובבנית כמו לוקסמבורג, שיחקה לרוחב, לא ייצרה מהלך התקפי והציגה כדורגל הגנתי שמזכיר את שנות החמישים, בימים שבהם היינו אנדרדוג בערך כמו לוקסמבורג היריבה. בין עוד כדור ארוך לעוד מסירה לשוער, הנבחרת נראתה כמו מכבי נתניה ביום רע. וכמו שאף אחד לא קנה את היכולת של סגנית האלופה, כך המשחק של היום צריך להדליק נורה.

לפני שבהתאחדות לכדורגל מדברים על העפלה למונדיאל, הייתי מצפה מהם להציב יעדים אחרים. להסתכל על ההתקדמות של ליטא, טורקיה, יוון ושוויץ וליישם את המודלים ממחלקות הנוער ועד לבוגרים. מגיעה לנו נבחרת התקפית, שמעזה, שמשחקת כדורגל מודרני, שמשפרת את רמת המשחק, גם על חשבון תוצאות לטווח הקצר, ומגיע לנו מאמן עם דם חדש, צעיר, שלא מפחד להביט בלבן של העיניים לגדולים ממנו. בעצם, כבר יש לנו נבחרת כזו וגם יש לנו מאמן כזה. הם נמצאים עכשיו באיטליה.