די להשפלה בשפלה

ליארסה היא אחת מהקבוצות המכובדות והוותיקות בכדורגל הבלגי וב-1997 היא זכתה באליפות לראשונה מזה 37 שנים. כדי לשמור על חלק מכוכבי האליפות, היא נאלצה להגדיל את שכרם ועם אמונה שלמה בעתיד ורוד, בקיץ הבא ביצעה הקבוצה מסע רכש שייעודו לחזק את הקבוצה כדי לומר מילה בליגת האלופות. אלא שחלום הצ'מפיונס הפך עד מהרה לסיוט.

הסגל התגלה כחלש מדי והקבוצה סיימה את דרכה עם נקודה בודדת בתום שלב הבתים. אולם גרוע מכך, במקום להרוויח לפחות בחשבון הבנק, גילו ראשי המועדון שהמשכורות הגבוהות, המפלות על המגרש והשכרת אצטדיון מתאים (גנט) למפעל, עלו גם בהפסדים כספיים.

בתוך תקופה לא ארוכה החלה הקבוצה להסתחרר ובשנים הבאות נקלעה לקשיים כלכליים, הסתבכה בפרשיית הימורים ובתום עונת 2006/7, בדיוק עשור אחרי אותה אליפות שהביאה לאותן שאיפות אירופאיות, נשרה לליגה השנייה.

הסיפורים על קשיים כלכליים אדירים של קבוצות כדורגל בלגיות חוזרים על עצמם שוב ושוב בשנים האחרונות ורק התערבויות של גופים שונים או מכירות חיסול הצילו כמה קבוצות מכמעט פירוק בשנים האחרונות. עם זאת, הסיפור של ליארסה עומד כמראה מצוינת מול פניו של הכדורגל הבלגי. זה שהיה כל כך טוב ומעניין עד לפני כעשור, אבל בתוך מספר שנים פרק את נשקו.

בשנות ה-80 הגיעה נבחרת בלגיה לשיאים היסטוריים, אבל מאז 2002 היא בבחינת גוויה חבוטה. חוסר היכולת של הקבוצות הבלגיות להסתגל למציאות חדשה, המחסור בשחקנים טובים באמצע שנות ה-2000 וגם חוסר מזל, גרמו לשדים האדומים לצנוח בצורה מרשימה ולהתרסק על הקרקע בתוך תקופה קצרה. עכשיו, בזכות התפכחות וכמה צעירים בעלי כישרון אדיר, מקווים במדינה המערב אירופאית להחזיר את הנבחרת שלהם למקומות אליהם היא הורגלה.

נבחרת בלגיה שיחקה ב-11 מונדיאלים וגם זכתה באולימפיאדת 1920 והגיעה לגמר יורו 1980, אבל לשיאה הגיעה בקיץ 1986, בו היא נעצרה רק בחצי גמר המונדיאל על ידי דייגו ארמנדו מראדונה. "זה היה ערב קצר ומרגש כאן בבלגיה, אבל אני מניח שבמקסיקו נערך פסטיבל", אמר ראש הממשלה דאז, ווילפריד מארטנס אחרי הניצחון 3:4 על ברית המועצות הגדולה בשמינית הגמר, "היום הוכחנו שעם כוח רצון ומוטיבציה אנחנו יכולים להזיז הרים".

ובאותן שנים הבלגים אכן הזיזו הרים. בשנות ה-70 זכתה אנדלרכט פעמיים בגביע אירופה למחזיקות וב-1983 הניפה את גביע אופ"א. קלאב ברוז' הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות ב-1978 ולגמר גביע אופ"א ב-1976 וסטנדרד ליאז' העפילה לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע ב-1982. התואר האחרון של קבוצה בלגית הגיע ב-1988, אז זכתה מכלן באותו גביע אירופה למחזיקות, אבל דווקא הגמר של אותו מפעל ב-1993, אליו הגיעה אנטוורפן, היווה את שירת הברבור של הקבוצות הבלגיות ביבשת הישנה.

בשנים האחרונות הכישלונות דבקו גם בנבחרת. איימה אנטואניס נכשל אחרי שהחליף את רוברט ואזייז'ה בתום מונדיאל 2002 וגם רנה ואנדראייקן, שעדיין עומד על הקווים, לא הצליח במוקדמות יורו 2008. תבוסות מול קרואטיה ופורטוגל בשנים האחרונות, הפסדים לבוסניה ופינלנד ותוצאות תיקו בלבד מול ליטא וקזחסטן, הורידו את השדים האדומים לדרג הרביעי באירופה ומשם המשימות הפכו לקשות הרבה יותר.

ב-1993, השנה בה הגיעה אנטוורפן לגמר גביע המחזיקות, דורגה בלגיה במקום השלישי באירופה בזכות הישגי הקבוצות, אבל שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2000, היא כבר מצאה את עצמה במקום ה-20. היום היא מדורגת במקום ה-13. שיפור, אבל לא טוב כמו פעם ולא במקרה.

חוק בוסמן, שבאופן מעט אירוני נחקק אחרי עתירה של הכדורגלן הבלגי ז'אן מארק בוסמן, פגע במועדונים הבלגים בצורה מכרעת ופתח בפניהם את המדרון התלול מטה. הליגות בספרד, אנגליה, איטליה וגרמניה תמיד היו נוצצות יותר ועם פריצת הגבולות שחקנים מקומיים שלא נחשבו יותר לזרים העדיפו לעבור אליהן, אבל חוסר היכולת של הבלגים לקרוא את המפה הרחיקה אותם עוד יותר מצרפת וגם דחקה אותם הרבה מאחורי הולנד.

בעוד במדינות אחרות התכוננו היטב לשינויים ובאמצעות השקעות כספיות גדולות יותר בתקציבי המשכורות משכו את הכוכבים הגדולים והשתפרו, בבלגיה התקשו לעכל, איבדו כוכבים לטובת ליגות אחרות ובמקום להתקרב לצרפת ולהיצמד להולנד, התחילו לראות את הגב של טורקיה ויוון.

מאמצע שנות ה-90, בסמוך להתפתחותו של חוק בוסמן, החלו חמש הליגות הגדולות באירופה להגדיל פערים מהבאות אחריהן בזכות מעגל קסמים פיננסי עם משוואה פשוטה. הקבוצות הגדולות מעניקות אטרקציה ובתמורה זוכות לחוזי שידור שמנים. ב-12 השנים האחרונות, כך עולה ממחקר מרתק בן 45 עמודים של דוקטור טרודו דג'ונג מהמחלקה ללימודי עסקים באחת מהאוניברסיטאות באנטוורפן, שילשו הקבוצות מחמש הליגות הגדולות באירופה את התקציבים שלהן ואלו עומדים היום על קרוב ל-70 אחוזים מכלל התקציבים של הקבוצות באירופה.

בלגיה הייתה עוד אחת מנפגעות המרוץ הקפיטליסטי החדש, אבל הפגיעה שלה הפכה לבולטת יותר מאשר במקומות אחרים כי כשהכסף עדיין לא תפס את תפקיד אבי ההצלחה, הכדורגל שלה היה מוצלח והגיע להישגים.

תחת כל השינויים והאיחור בתגובה אליהם, איבדה הליגה הבלגית כמות יוקרה שלא יכולה להימדד במספרים, אבל מקבלת ביטוי נאה בדוגמאות. בעונת 1975/6 למשל, שיחקו בליגה הבלגית 97 זרים ומתוכם 34 היו הולנדים, אבל על פי המחקר של דוקטור דג'ונג, בעונת 2005/6, בדיוק 30 שנים לאחר מכן, רק חמישה מתוך 205 הזרים בבלגיה היו הולנדים. מצד שני, לא מעט מכוכבי העתיד של הכדורגל המקומי דווקא בחרו לעשות את הדרך ההפוכה ומשחקים היום באייאקס, פ.ס.וו איינדהובן, אלקמאר ובעוד קבוצות מהמדינה השכנה.

כמו בכל מה שמתרחש בכדורגל האירופאי הנשלט על ידי פנקסי הצ'קים, דבר הוביל לדבר ובשנים האחרונות הקבוצות הבלגיות קיבלו בהכנעה את תפקידן כמייצרות כוכבים לליגות הגדולות. אלא שכמו בחלקים אחרים ביבשת הישנה, במקרים רבים הן חדלו להמתין לכישרונות מקומיים והחלו לחפש שחקנים במקומות אחרים.

במחקר שפירסם voetbalmagazine הבלגי ב-2006 עלו נתונים מדאיגים, אך עם זאת לא מפתיעים. אם בעונת 1982/3 כ-25 אחוזים מהשחקנים בליגה הבלגית היו זרים ו-65 מתוך ה-69 היו אירופאים, אם באמצע שנות ה-90 היו 27.6 אחוזים מהשחקנים זרים, הרי שבעונת 2005/6 המספר עלה בדרמטיות והפך לנתון מדהים של 49.2 אחוזים. אם ב-1982/3 שיחקו בבלגיה שני אפריקאים ולא היו בה כל דרום אמריקאים, הרי שב-2005/6 עלה מספר האפריקאים ל-72 ומספר הדרום אמריקאים ל-16.

אפריקה ודרום אמריקה הן גם שתי יבשות שמייצאות הרבה מאוד כדורגלנים לישראל לשם הדוגמה. השוק שם זול, כישרון יש בשפע ולחלק מהאפריקאים אין את מחסום השפה. בנוסף, לכדורגלן הבלגי יש דרישות הרבה יותר גבוהות והוא עולה הרבה יותר ביוקר.

מבחינה פיננסית הדברים ברורים, אבל האיכות נזנחת לעתים קרובות. לפני הימים של חוק בוסמן, כל זר היה נבחר בפינצטה. היום כבר יש מקום לפשרות. אם תרצו, את ההבדל ניתן לראות במרחק העצום בין אלי אוחנה לעומר גולן. הליגה הבלגית בשנות ה-80 מול הליגה הבלגית היום.

אל מול המציאות הלא נעימה של ליגה הולכת ונחלשת, של עונה שנייה ברציפות ללא נציגה בלגית בליגת האלופות ושל קמפיינים כושלים של הנבחרת לעלות לשלושת הטורנירים הגדולים האחרונים, עומדים היום ז'אן פרנסואה דה סארט אחד וחבורת שחקנים צעירים, שמצביעים על כך שגם אם ההווה נבצע בגוונים של אפור, העתיד עשוי להתבהר בקרוב.

דה סארט הוא מאמן הנבחרת הצעירה של בלגיה, אחד מאנשי המקצוע המוערכים באירופה בעבודה עם גילאים צעירים. הוא הוליך את השדים האדומים הצעירים למקום רביעי באליפות אירופה האחרונה ולאותו מקום באולימפיאדת בייג'ינג ורק חבל מבחינת הבלגים שהוא לא המשיך הלאה לנבחרת הבוגרת.

מי שכן המשיך הם אותם כדורגלנים שעברו תחתיו ושעשויים עוד להיקרא 'דור זהב' בשנים הקרובות. פליטי אותה נבחרת צעירה ונבחרות הנוער שעלו ארבע פעמים לשמונה הגדולות של אירופה מאז שנת 2000, שחקנים שההתפכחות בבלגיה גרמה למאמן, רנה ואנדראייקן, להבין כבר לפני שנתיים שהוא חייב להתחיל לשלב אותם על המגרש.

אלו השחקנים שמשכו אלפים למשחק חצי גמר אליפות אירופה מול סרביה לפני שנה וחצי, אחרי שהנבחרת הבוגרת, שכמעט תמיד היוותה את אחד מהסממנים הבודדים לאיחוד בבלגיה, אכזבה מדינה שלמה שוב ושוב. במשחק התיקו 1:1 מול טורקיה באיסטנבול, שמונה מ-14 השחקנים הבלגים שנטלו חלק בהתמודדות, היו בני 23 ומטה.

כך נותרה היום שאלה אחת - האם שחקנים צעירים כמו וינסנט קומפאני, מרואן פלאיני וסטיבן דפור יכולים להחזיר את נבחרת בלגיה לימי אנצו שיפו, אריק גרטס ויאן קולמנס או שהיא כבר הפכה לנבחרת בינונית שתסתפק בהעפלה לטורניר-שניים גדולים בעשור במקרה הטוב. נחכה ונראה.

sagivbaram@walla.co.il