הדיכאון שוב דופק בדלת

מאזן בעונה שעברה: 37 נצחונות ו-45 הפסדים,
סיימו את העונה: המקום השמיני במזרח איפשר להוקס להשיג הפסד מכובד ביותר 4:3 בסיבוב הראשון לבוסטון.

אטלנטה הגיעה לעונה שעברה כאחת מבדיחות הליגה, ללא הופעה בפלייאוף מאז הימים שלביל קלינטון הייתה אמינות, עם ג'נרל מנג'ר מגוחך, הנהלה שרבה עם עצמה ומקבלת החלטה פעם בשנתיים וקהל מיואש ומדולדל, גם החבורה המוכשרת שהתקבצה שם בעקבות עשור של בחירות לוטרי לא נראתה בעלת סיכוי ממשי לשנות משהו. אכן, החצי הראשון של העונה לא נתן סיבה לאופטימיות וההוקס התמקמו באמצע התחתון של המזרח הגרוע.

נקודת המפנה הראשונה הייתה טרייד באמצע העונה, שהביא לקבוצה את מייק ביבי תמורת חוזים גמורים ומנה שווארמה (צמחונית). ביבי אמנם רחוק מתהילת העבר שלו, אבל להפתעתו ולהפתעת אטלנטה התברר שיצא להוקס טרייד מצוין. הפוינט גארד הוותיק הוסיף נסיון ומנהיגות שהיו חסרים כל כך בעמדה מספר 1 ובקבוצה בכלל,, הוריד מג'ו ג'ונסון את עול ניהול המשחק שפגע לו קשות באחוזים, והוביל את אטלנטה לחצי שני מוצלח יותר שנתן לה מקום די היסטורי בפלייאוף. בתקופת ביבי ההתקפה השתפרה וההגנה נחלשה, אבל הנתון הסטטיסטי הבולט של הקבוצה היה שאין נתון סטטיסטי בולט - בינוניות משוועת בכל הקטגוריות, פרט לבלוקים, שם הנוכחות המפלצתית של ג'וש סמית הובילה את ההוקס למקום הרביעי בליגה.

נקודת המפנה השנייה הייתה ההופעה המשכנעת בפוסט סיזן מול האלופה שבדרך. ארבעת משחקי החוץ אמנם הסתיימו בתבוסות, כך שהיתה שם רק מראית עין של דרמה, אבל בשלושת משחקי הבית החבורה הצעירה נתנה שלוש הצגות גדולות, צברה כמויות מסחריות של בטחון ולא פחות חשוב - עוררה מחדש את הקהל. פתאום החמישייה של אטלנטה הרגישה כמו אחת המבטיחות בליגה בשנים הקרובות, עם סמית האקספלוסיבי, JJ המוכשר בטירוף ואל הורפורד המרשים. כל מה שצריך עכשיו זה לשמור על האווירה החיובית לקראת השנה הבאה.

באו: מוריס אוונס (שחקן חופשי, מאורלנדו), רונלד מארי (שחקן חופשי, מאינדיאנה), רנדולף מוריס (שחקן חופשי, מהניקס).

עזב: ג'וש צ'ילדרס (שחקן חופשי, לאולימפיאקוס).

לשמור על האווירה הטובה? הצחקתם את מועצת המנהלים. הקיץ החל עם התפטרות של הג'נרל מנג'ר בילי נייט, לאחר שההנהלה דחתה שלוש פעמים במהלך העונה את ההמלצה שלו לפטר את המאמן מייק וודסון. זאת הייתה בשורה נהדרת, בכל זאת, נייט היה אחד האנשים הגרועים ביותר בעבודה שלהם מאז שאלוהים המציא עבודות, רק שההחלטה הצביעה בעיקר על הבלגן הניהולי שמאפיין את הקבוצה. המחליף ריק סאנד, מצדו, הגיע כדי לבדוק מה הוא מסוגל לעשות עם ידיים קשורות.

את הבזבוז העיקרי בקיץ של אטלנטה ראינו לפני כמה ימים בארץ - האפרו הגיע לאירופה באיחור של 30 שנה. למי שהספיק לשכוח, ג'וש צ'ילדרס, שחקן שישי איכותי וצעיר מבטיח, החליט שנמאס לו לחכות להצעה רצינית מאטלנטה ובחר להגיע לאולימפיאקוס, שתשלם לו הרבה יותר מכל קבוצת NBA. ראשי ההוקס פשוט לא הצליחו לתת לצ'ילדרס תחושה שהוא רצוי, מוערך ונמצא במקום טוב. וזה בהחלט לא מקרה שזה קרה דווקא לאטלנטה.

גם הג'וש השני והחשוב יותר, סמית, היה שחקן חופשי מוגבל בקיץ, וגם הוא הרגיש שלא מתאמצים בשבילו מספיק. בסוף הוא חתם על הצעה של 58 מליון דולר לחמש שנים בממפיס, חוזה נמוך משמעותית ממה שקיווה להשיג, וכל זאת בידיעה שאטלנטה תשווה אותה. ההוקס הרוויחו כאן שחקן נהדר במחיר מציאה, אבל גם שחקן ממורמר שמשחק תחת מאמן אותו איננו אוהב ומעריך, וודסון, שכזכור, זכה להגנת הבעלות..

המשך הקיץ כבר היה חלק יותר. מוריס אוונס הוחתם במחיר טוב (7.5 מליון דולר לשלוש שנים) וינסה להיכנס לנעליים של צ'ילדרס. הוא אמנם לא יכול לייצר נקודות בעצמו, אבל הגנה ושלשות הוא ייתן. רונלד "פליפ" מארי הגיע כדי להעמיק את רוטציית הגארדים, ורנדולף מוריס בא כדי לארח חברה לסולומון ג'ונס בקבוצה האקסקלוסיבית "שחקני פנים עם שם פרטי שהוא בעצם שם משפחה ובאטלנטה מקווים שישתפרו השנה כדי שזאזא פאצ'וליה לא יהיה הגבוה היחיד על הספסל". אכן, כבוד.

הסיום המוצלח לקיץ השכיח במעט את המקרה המוזר של צ'ילדרס ושאר בעיות הניהול (התביעה של סטיב בלקין מימי הטרייד של JJ עדיין קיימת). למחנה האימונים השחקנים הגיעו במצב רוח לא רע ועם דיבור על המשך מגמת העלייה. המאמן וודסון נכנס לשנתו החמישית בקבוצה, עניין די נדיר ב-NBA בשנים האחרונות, ויחד עם חמישייה שממשיכה לעונה נוספת הקבוצה נראית ומרגישה יציבה למרות התוהו ובוהו בדרגים הגבוהים יותר. אוונס השתלב מהר וכיכב במשחק ההכנה הראשון, כך שניתן לזהות אופטימיות נדירה במחנה של ההוקס.

חמישייה: ביבי, ג'ו ג'ונסון, מרווין וויליאמס, סמית, הורפורד.

ספסל: אייסי לואו, ספידי קלקסטון, מארי, אוונס, מריו ווסט, סולומון ג'ונס, מוריס, פאצ'וליה.

מועמד לפריצה:

בילי נייט נודע במיוחד בבחירות הדראפט הגרועות שלו. מרווין וויליאמס המסכן, שמתפתח להיות שחקן לא רע, תמיד ייזכר כזה שנבחר לפני דרון וויליאמס וכריס פול. שנה לאחר מכן הימר נייט על שלדון וויליאמס המיותר. אבל בשנה שעברה הוא דווקא פגע בול עם אל הורפורד בבחירה השלישית. אחרי שנה בה הורפורד תפקד על תקן מכונת ריבאונד והגנה סולידית, השנה הוא אמור להתחיל לספק גם יותר נקודות ונוכחות התקפית. הוא עבד על משחק הפוסט שלו בקיץ, ומכיוון שקליעה מחצי מרחק וראיית משחק כבר יש לו, כך שהוא בהחלט יכול לבצע צעד לכיוון העשרים נקודות ו-10 כדורים חוזרים, נתון שהוא בהחלט שווה. הבעיה היחידה שלו היא שהוא משחק באטלנטה כסנטר, עמדה שהוא נמוך מדי עבורה.

הבחירה השנייה מהקיץ שעבר, אייסי לואו במקום ה-11, מסובכת יותר. עונת הרוקי שלו הייתה איומה, אבל לא הייתי פוסל אותו כל כך מהר. לואו הוא פוינט גארד שיודע לייצר נקודות, להנהיג ולהתעורר בקלאץ'. את תקופת ההכנה הוא פתח נהדר, והיכולת שלו בהמשך תשפיע גם על הסעיף הבא.

מועמד לדעיכה:

מייק ביבי דועך כבר כמה שנים טובות. המעבר לאטלנטה נתן לו חמצן מחודש והשנה הוא נכנס לשנת חוזה, אז למה הוא כאן? גם בגלל שלא מצאתי אף אחד אחר (ספידי קלקסטון לא נחשב), וגם בגלל שלא ברור עד כמה אטלנטה מעניינת אותו כרגע. לא בטוח שהוא מעוניין להישאר ולא בטוח שההוקס מעוניינים להשאיר אותו, כך שאופציית הטרייד במהלך השנה בהחלט קיימת. אם הוא יעבוד על החוזה הבא ולא על הנהגה וטיפוח הצעירים, לואו יכול למצוא את עצמו עם המפתחות בכיס מוקדם מהצפוי.

אקס פקטור:

האופטימיות. כרגע האמונה קיימת והכל נראה טוב, אבל בואו נראה מה יהיה בדצמבר. פתיחת העונה תהיה אכזרית עם הרבה משחקי חוץ נגד קבוצות פלייאוף, ואם אטלנטה לא תצליח לשמור על המומנטום מפלייאוף 2008 היא תהיה בבעיה. פתאום העזיבה של צ'ילדרס תיראה קריטית, ביבי יהרהר על מקומות אחרים, ג'וש סמית ייזכר שהוא לא מרוצה והקהל יתייאש מחדש. לכן פתיחת העונה תהיה חשובה במיוחד כדי לשמור על הגחלת האופטימית.

תסריט אופטימי:

החמישייה הנהדרת מזכירה את סקרמנטו של תחילת האלף רק עם הגנה, הספסל משלים בדיוק את החורים הנכונים, הקהל ממשיך את הטירוף מהפלייאוף, המאזן הביתי מצוין, ומד הנצחונות עוצר רק ב-48. אתם יודעים מה, אני מכניס פה - על חשבון הבית - גם נצחון בסיבוב הראשון על אורלנדו , כי יש להם פוטנציאל לזה.

תסריט פסימי:

פתיחה של 8 הפסדים ב-11 משחקים מכניסה את הקבוצה לכדור שלג, ביבי דורש טרייד, ג'וש סמית רב עם וודסון ותוקף בתקשורת את ההנהלה ו-JJ מחליט לזרוק רק שלשות. בקיץ סאנד בוחר בבחירה השישית את עומרי כספי ומוכיח שג'נרל מנג'רים גרועים לא מתים, הם רק מתחלפים.

תחזית:

אף על פי ולמרות הכל, יש תחושה טובה. בהנחה שהורפורד יגיע עם משחק פנים משופר, החמישיה של אטלנטה תהיה אחת המאוזנות בליגה. הספסל עושה רושם יעיל למרות שחסרון הברק של צ'ילדרס בהחלט יורגש. מכל הקבוצות שנאבקות על מקום בפלייאוף המזרח אטלנטה היא השלמה ביותר. זה צריך להספיק לביקור מרתק נוסף בפוסט סיזן ממקום 6-8. לעבור סיבוב? אולי בשנה הבאה.