הנה זה מגיע, הפרשן מהיציע

לא מעט אוהדי כדורגל התוודו לאחרונה כי הם מצפים בקוצר רוח למשחק של נבחרת ישראל אך ורק כדי לשמוע את אייל ברקוביץ' מפרשן. אחרים סיפרו כי לאחר שגילו ששלמה שרף תפס את כיסא הפרשן על חשבון הקוסם, משהו בהם נשבר. אומנם קשה לכנות את הדברים ששרף וברקוביץ' פולטים כ"פרשנות" (מדובר יותר במתקפות בוטות, השמצות חריפות ויריות מהמותן על רקע אישי), ובכל זאת, אין ספק שעמדת הפרשן היא אחת הדומיננטיות שיש היום בעולם הכדורגל הטלוויזיוני, ולא רק חלק בלתי נפרד מהמשחק עצמו, אלא לעתים אף מעניין יותר מההתרחשות על הדשא.

אך לאחרונה מסתמנת תופעה חדשה על מסכינו – "הפרשן האוהד" - שבה פחות ופחות שמים דגש על המקצועיות של הדוברים ויותר על "פרשנות" רגשית. באולימפיאדה האחרונה היה זה האוהד אלדד אמיר, שסיפק פרשנות אלטרנטיבית לשיוטים של שחר צוברי, כזו שלא הייתה מביישת את אוהדי מכבי חיפה מיציע ג'; ולפני שבוע קיבלנו את עופר סלע, מומחה הטניס, שפירשן את משחקיו של לא אחר מאשר אחיו, דודי. אומנם ברוב המקרים כיסא הפרשן עדיין מאויש על ידי אנשי ספורט נטו או ספורטאי עבר, אבל גם ביניהם ניתן למצוא גישות שונות לתפקיד.

הסוג המסורתי והשמרני, זה הקרוי "פרשנות טקטית", הוא עדיין הנפוץ במחוזותינו. קחו את מוטי איוניר או זאב זלצר, נסו לתפוס אותם מתייחסים לאווירה במשחק, לאמוציות של השחקנים, לצבע הייחודי של התלבושת או לכל דבר אחר שלא קשור לסגירה אלכסונית או ל-2:4:4, ופשוט תתייאשו. האזינו לדבריו כבדי הראש של אייל לחמן, הבחינו איך הוא מתעקש להתייחס לחיצון של הנעל או לצמצום הפערים על המגרש, ותבינו מה מעניין אותו בעיקר על הדשא.

"יש פרשנים שמנסים להיות מדעיים ואנליטיים, כמו שגיא כהן, שמנסה להסביר את הטקטיקה באצטלה של איש מדע", אומר ד"ר יאיר גלילי, סוציולוג ספורט ממכללת וינגייט. גם זלצר, שלעתים מצטייר כיבשושי אך תמיד מדויק ומאיר עיניים, מסביר את דרך המחשבה שלו. "אני משתדל להתמקד בנושא הספורטיבי", מספר הפרשן של צ'רלטון, "יש פרשנות מקצועית, ויש פרשנות סביבתית. הפרשנות המקצועית מתייחסת למה שנעשה בתוך המשחק, לשחקן, למאמן, לקבוצה וליכולות המקצועיות. את הפרשנות הסביבתית אני משאיר לשדרים. אני מתמקד במה שנעשה במגרש עצמו".

פרשנים אלה מתאפיינים גם בשליטה יוצאת דופן בפרטים, גם כשמדובר בקבוצות לא מוכרות ובשחקנים אלמוניים. "ברגע שאני יודע איזה משחק אני הולך לשדר, אני לומד, יושב ומתכונן ביסודיות", מספר זלצר על שיעורי הבית שלו, "כשאני עושה משהו אני אוהב לעשות אותו ברצינות. זה קשור לאימון, חינוך והדרכה".

אבל כדורגל, לפני הכל, הוא מוצר בידורי ואמוציונלי, ומעבר לשיקולים הטקטיים של המאמן – הצופה מעדיף לא פעם להתעסק בצבע, ברגשות או בדברים אחרים שקורים מחוץ לדשא. על הזן הזה נמנים הפורשים הצעירים אייל ברקוביץ' ואיציק זוהר, שמנסים לתבל את השידור בפרטים פיקנטיים, כמו גם העיתונאי הוותיק עופר שלח.

לא פעם מדובר בכוכבים לשעבר - שמגיעים אל המיקרופון ומחליטים לעזוב בצד את הטקטיקה ומעדיפים ליהנות מהמשחק עצמו – אך למעשה הגורם המכריע הוא אופיו של האדם, אם הוא קליל ומשעשע או כבד ומשעמם, וביכולות הדיבור שלו. "מצד אחד הצופים דורשים מקצוענות", אומר ד"ר גלילי. " אבל מצד שני חשובה להם גם הרהיטות".

מנגד, אין ספק שלא כל אדם יכול להיות פרשן, וביורו האחרון, באולפני צ'רלטון, חווינו על בשרנו כמה צורם יכולים להיות לאוזניים לשמוע אנשים מחוץ לענף שמנסים לפרשן. "אנשים רוצים שאנשי מקצוע יסבירו להם את הדברים מתוך המקום עצמו", אומר ד"ר גלילי, "הצופה לא טיפש, מרגישים את ההבדלים האלה היטב. אם ניקח את אביעד פוהורילס, שכותב נהדר ומפרשן יפה, הוא עדיין רחוק מאריה מליניאק שחי את המשחק. גם התובנות שלהם יהיו אחרות לגמרי".

פרשן, כידוע, לא יכול לטעות, ולכן קל מאוד (ואף מפתה) לתת ביקורת מהצד, להישאר נקי ולהרוויח לא רע. אין פלא, אם כך, שמאמנים רבים שנותרו חסרי עבודה שמחו להגיע לכיסא הפרשן, אבל הבעייתיות נוצרת כשהם צריכים להעביר ביקורת על הקולגות שלהם.

אלי סהר, שמשמש פרשן כבר למעלה מ-16 שנים, מסביר את התופעה של פרשנים שהם אקס מאמנים או שחקנים: "האינטרס קודם לכל. קשה לי להבין איך פרשן, שרוצה ג'וב של מאמן אחר, מעז לבקר אותו. הענף הזה של פרשנות ספורט הוא פרוץ לגמרי. אני טוען שאתה יכול להיות פרשן רק כשאתה לגמרי בחוץ. אם החלטת שאתה בחוץ, למשל כמו שלמה שרף, שמאמן רק ילדים, אין שום מניעה לעסוק במקצוע, אבל כשאתה היום פרשן, מחר מנכ"ל ומחרתיים מנהל - זה לא נראה טוב".

סהר כמובן רומז על הניידות הבלתי נסבלת שבין כיסא הפרשן בערוצי הספורט לבין תפקידים רשמיים. לפני שנתיים ישבו על כיסא הפרשנים ב"יציע העיתונות" עודד קטש וצביקה שרף, נתנו את הביקורת שלהם על משחקי היורוליג של מכבי תל אביב, ומיד עם סיום תפקידו של נוון ספאחיה, שניהם תפסו את עמדותיהם בקבוצה. בשנה שעברה היה זה גור שלף ששימש כפרשן, והשנה הוא כבר תפס את מקומו כמנהל הקבוצה. אגב, גם לאפי בירנבוים זכורות כמה הופעות ב"יציע העיתונות", אבל הדבר קורה גם בכדורגל, כשניצן שירזי, אלון חזן וגיא לוזון הם רק חלק מהשמות שלאחרונה מזגזגים בין התפקידים.

בחודשיים האחרונים זכורים שני מקרים שיצרו זן חדש, כמעט מפחיד, של פרשנים שלא בדיוק מכירים את כללי המשחק ומתנהגים כאוהדים לכל דבר. הערוץ הראשון העסיק בקיץ את השייט אלדד אמיר, שדברי הפרשנות שלו כללו את המשפטים "שחר, אתה מלך", "גילי לוסטיג, הצלנו אותך", "איך אנחנו אוהבים סינים" ו"יאללה סע גבר, סע סע".

פרשן אמור להיות ניטרלי, גם כשהוא מעביר שידורים מהסוג הזה, כשברור באיזה צד הוא תומך, אבל כשהופכים ל"שכונה" שידור שאמור להיות ממלכתי, זה מעט צורם. בשבוע שעבר התיישב על כיסא הפרשן במשחקיו של דודי סלע לא אחר מאשר אחיו, עופר, שידוע כמי שמתקשה לשמור על איפוק במשחקים של אחיו, ובכל זאת בצ'רלטון ציפו ממנו להעביר פרשנות אובייקטיבית, ובמידת הצורך אף לבקר.

במקום זה קיבלנו קריאות עידוד נמרצות ("קדימה דוד") או משפטים כמו "איזה כיף, עכשיו יהיה לי איך לשלם את הדוחות חנייה". אלי סהר טוען כי "האנשים האלה הם לא פרשנים, אלא שותפים לשידור. כשאתה מעביר בצוות שידור כזה אז יש דאחקות וצחוקים, אבל זו לא פרשנות, וככה זה נשמע באמת".

סלע מסביר מהיכן נולדה היוזמה להביאו לאולפן. "התקשרו אליי יום לפני רבע הגמר ב-23:00 בלילה" הוא מספר, "הבנתי שלא הייתי הבחירה הראשונה שלהם, שאלו את אנדי רם, יוני ארליך, נועם בר ואחרים. האמת היא שבמשחקים של דודי אני לחוץ, הבנתי שלא מצלמים אותי וחשבתי שזה לא יכול להיות רע. התניתי את זה כמובן בקפה בבוקר, ואמרו שאין בעיה".

סלע מספר על התדרוך שקיבל לפני השידור. "אמרו לי רק לא לדבר בזמן הנקודות, ולזרום עם הפרשנות שלי", אומר, "דווקא קיבלתי מלא תגובות שהשידור עובר סבבה. ניסיתי לתת את הצד המקצועי, אבל בהתחלה קצת היססתי. שאלתי אותם אם אפשר לדבר על דברים שמעבר למה שקורה במגרש, ואמרו לי שאין בעיה. אני לא לוקח את זה כקריירה חדשה, אלא ככיף וכקוריוז. לא נפגעתי גם מהביקורות שאנשים אמרו, לקחתי את זה בסבבה. אגב, ישבתי עם דודי בשבת האחרונה וראינו שוב את המשחקים, והתברר שכל הדברים שאמרתי וחזיתי אכן קרו במגרש. דודי עצמו נקרע מצחוק כשהוא שמע אותי אומר 'קדימה דודי', הוא אהב את הפרשנות".

האם באמת מדובר בז'אנר חדש של פרשנים? האם עוד כמה שנים נראה יותר אלדדים אמירים ופחות זלצרים, רק בשביל להעלות את הרייטינג? עד כמה אפשר להתפשר בשביל הפרשנות? "אני לא בטוח שנולד זן חדש", מבהיר ד"ר גלילי. "יש מצב של ריבוי ערוצי תקשורת, ומספר ערוצי המדיה שמכסים את הספורט הוכפל פי 10 או 20, לא רק בטלוויזיה. הבמות האלה כל הזמן מחפשות אנשים אחרים ואז מגיעים באמת לכל מיני זוויות אחרות". ולנו לא נותר אלא להמתין בסבלנות ולגלות לאיזה מקומות זה יכול להתפתח.