1. אם היינו צריכים עוד הוכחה שה-NFL היא הליגה הכי פסיכית בעולם, בא השבוע האחרון וסגר את התיק. מה לא היה לנו שם? מאניה דיפרסיה, כמו שרוזנטל אוהב לקרוא לליגה (שניה אחת אינדי סיימה את העונה, חמש דקות אחרי היא על הסוס אחרי קאמבק מטורף באדיבות יהודי נדיב בשם רוזנפלס), סכיזופרניה (ראיתם את ד"ר אריזונה שבוע שעבר ואת מר קרדינלס השבוע?) שיגעון גדלות (איך אחרת אפשר לקרוא לקייל אורטון מוסר ליותר מ-300 יארד?), סאדיזם (הרקטום של הסיהוקס עדיין כואב ממעשה הסדום שהג'איינטס ביצעו בהם), מאזוכיזם (כל דבר שקשור בדטרויט ליונס) ועוד כהנה וכהנה הפרעות נפשיות. ואנחנו כולה אחרי חמישה מחזורים.
2. דווקא בתוך כל הכאוס, יש קבוצה אחת שממשיכה לעשות את שלה, מנצחת כל שבוע בצורה משכנעת ועדיין משום מה בקושי מקבלת התיחסות. זה עוד יותר מפתיע אם לוקחים בחשבון שמדובר בלא פחות מהאלופה בכבודה ובעצמה. בתחילת העונה, לאחר הפרישה של סטרהאן והפציעה של יומניורה, מעט פרשנים נתנו לענקים סיכוי לזכות בראשות הבית, שלא לדבר בכלל על זכיה שניה ברציפות בסופרבול. חמישה מחזורים חלפו, והג'איינטס נראים מעולה, עם משחק הריצה הטוב בליגה, עם איליי בטוח מאחורי הסנטר, והכי חשוב עם רגיעה כללית במערכת תופעה די נדירה כשמדובר בקבוצה מניו יורק. עם זאת, צריך לזכור, שלמעט הרדסקינס במשחק פתיחת העונה, הג'איינטס עוד לא פגשו יריבה רצינית וגם לא יפגשו אחת כזאת בשבועיים הקרובים (קליבלנד וסן פרנסיסקו), כך שנצטרך להמתין עוד קצת כדי לבחון את חוזקם האמיתי.
3. קבוצת NFC מזרח שכן סומנה לסופרבול היא דאלאס קאובויס ובכל שבוע מתקבלת מחדש התחושה שגם שחקני דאלאס חושבים שכרטיסי הטיסה שלהם לטמפה כבר הודפסו. אחרי ההפסד בשבוע שעבר לוושינגטון, חשבתי שהבויס יתפרקו על סינסי, ואכן מהר מאוד הם עלו ליתרון 0:17. אלא שדווקא אז עברה דאלאס לשחק בקרוז קונטרול, והתוצאה היתה קאמבק של הבנגאלס שעם הרבה מזל (פאמבל של הרץ של סינסי, ט"ד של רומו שנתפס על ידי השחקן הלא נכון) לא הסתיים בהפסד. מטריד במיוחד מה שעובר על טוני רומו, שנדמה שאין משחק שבו הוא לא מוסר לאינטרספשן-שניים, ובאופן כללי נראה באווירת קייטנה.
4. אם אצל דאלאס אפשר לייחס את הקשיים לזלזול, הרי שבמקרה של הצ'ארג'רס בכלל לא ברור מה קורה שם. נכון שגם שנה שעברה הם היו במצב דומה (פתחו את העונה עם שלושה הפסדים) אבל השנה טומלינסון לא נראה בריא, ההגנה גרועה בהרבה, ובאופן כללי הקבוצה לא מצליחה לפצות על חוסר היכולת של נורב טרנר כמאמן. חמור מכל, לדידם של הצ'ארג'רס, נראה שהשנה הברונקוס לא הולכים לעשות קולות של שטיח, ואם הברקים לא ייתעוררו מהר, הם עשויים למצוא את עצמם נאבקים על הווילד קארד.
5. ברט פארב בביי השבוע, ומשאיר אותנו עם סעיף חמישי דל למדי. שארית אחת בכל זאת מהמשחק של הג'טס בשבוע שעבר היא הפציעה של בולדין, ששבר את הסינוסים באף (או משהו דומה אבל כואב באותה מידה) כשניסה לתפוס כדור באנדזון שניות לסיום המשחק כשקבוצתו בפיגור בלתי ניתן לסגירה, ותוקל באכזריות. רבות דוסקס הנושא בשבוע האחרון, האם הקרדינלס היו צריכים להריץ את השעון במקום להסתכן בפציעה של אחד השחקנים שלהם בשביל ט"ד שלא יוסיף ולא יוריד. לטעמי, כמו שאני שונא קהל שעוזב משחק לפני שהוא נגמר, כך אני חושב שקבוצה צריכה להמשיך לתת את המקסימום עד הסוף, גם במחיר סיכון (נמוך) בפציעה. אני בטוח שברט פארב היה מסכים איתי. טוב, זה היה די עלוב, הקישור הזה, ראו את עצמכם זכאים לסעיף בונוס.
הקולטס צריכים להיכנס לנו האדל
6. בסוף העונה הקודמת התלבט מייק הולמגרן האם לפרוש, ובסוף החליט לחזור לשנה אחרונה של אימון סיאטל סיהוקס. למצב כזה יש שתי תוצאות אפשריות: או ששחקני הקבוצה מתגבשים מחדש לתת עונה אחרונה טובה למאמן לפני פרישה או זריקה כללית של השחקנים שיודעים שהמאמן בדרך החוצה. בצבא קוראים לזה אס"ק (אווירת סוף קורס), האמריקאים קוראים לזה ברווז צולע, ובכל מקרה, די ברור איזה אופציה בחרו שחקני הסיהוקס.
7. מהצד השני של המשוואה, יש את מיאמי דולפינס, שמחזור שני ברציפות מנצחים קבוצה ששיחקה בגמר ה-AFC שנה שעברה, ועושים את זה תוך תצוגה הגנתית מרשימה. אם העזיבה הצפויה של הולמגרן נטלה מהשחקנים שלו את כבודם העצמי, הרי ההגעה של הטונה למיאמי, גם אם לא הוסיפה דבר במימד המקצועי, החזירה להם את מה שאיבדו בעונה קודמת בתחום הכבוד, מה שמתבטא בטור הניצחונות, שכבר מראה פי שתיים ממה שהיה בכל העונה הקודמת.
8. מה נאמר, מה נגיד על הקאמבק של הקולטס, שעל פי סטנדרטים סטטיסטיים מסוימים, היה הגדול ביותר בהיסטוריה (לחזור מ-17 נקודות בחמש הדקות האחרונות)? נגיד כל הכבוד, אבל גם שאינדי צריכים לשלוח זר פרחים גדול לסייג' רוזנפלס, הק"ב של יוסטון, שנתן משחק מעולה עד שמשהו פגע לו בראש והוא החליט לפמבל פעמיים (פעם אחת גם הוחזרה לט"ד) ולמסור לעוד אינטרספשן בחמש הדקות האחרונות, כדי להעניק את המשחק במתנה לקולטס. הכל טוב ויפה, אבל אסור לניצחון הזה למסך את הבעיות הקשות של הקולטס, שם נראה ששום דבר לא עובד אין הגנה, קו ההתקפה מפורק וגם ההתקפה לא מתקתקת, כשמרווין האריסון נראה כמו צל של עצמו. כמו הצ'ארג'רס, גם הקולטס צריכים להכנס לנו-האדל מהר, לפני שטנסי בורחת להם לגמרי.
9. אחד השחקנים שעזרו ליוסטון להגיע לעמדת ניצחון מול הקולטס, לפני שרוזנפלס חירב אותה (בעצם עזבו זר פרחים, שיקנו לו איזה האמר קטן) היה מריו וויליאמס, הבחירה הראשונה בדראפט לפני שלוש שנים כזכור, שלא הרשה לפייטון לנשום מרבית המשחק ואף הפיל אותו פעמיים. דווקא כשהיה נדמה שנגמר הויכוח על האם הבחירה בו על פני רג'י בוש היתה אכן הנכונה, בא האחרון והחזיר שני פאנטים לט"ד, והראה לנו מחדש מה הן אותן יכולות שבגללן נבחר כה גבוה. מעניין, כמו וויליאמס, גם הוא לא הצליח לגרום לקבוצה לנצח. אם תרצו, מטאפורה לקבוצתיות שבפוטבול.
10. שתי פציעות משמעותיות קרו השבוע, ששוות התיחסות. בראשונה, חטף טרנט אדוארדס, הק"ב של בפאלו בילס, זעזוע מוח, פציעה עם משמעות מנטלית יותר מאשר מקצועית, בדיוק כאשר הבילס (קבוצה מאוד שבירה מנטלית) סופגת את הפסדה הראשון. הפציעה השניה היא זו של בריאן ווסטברוק, שסדק צלע או שתיים וגם הוא לא ברור מתי יחזור למגרשים. במקרה של פילי, המצב קשה עוד יותר מזה של הבילס, שם הקבוצה תלויה כמעט לחלוטין ביכולתו של ווסטברוק לתת למקנאב מטרה קרובה, כמו גם לפתוח את ההגנה בריצות ארוכות, וגם אם יחזור הרי שייתקשה לתפקד במאת האחוזים, וכמו שראינו במשחק מול וושינגטון זה פשוט לא מספיק.
הבטחנו בונוס ובונוס תקבלו. למי שלא ראה ולמי שראה ורוצה לראות שוב, הנה שתי התפיסות הגדולות של השבוע, שתיהן ביד אחת ושתיהן פשוט מדהימות. כבר שעה אני מנסה להחליט איזה מהן יותר מדהימה ולא מצליח, הבחירה היא שלכם.