יותם הלפרין לא מבין מה האוהדים של מכבי תל אביב רוצים מחייו. הוא לא מבין למה מגיעות לשחקן בית שריקות בוז, אחרי שתרם למועדון שש שנים מחייו (האם עשה זאת בהתנדבות?). הוא לא מבין למה צריך לקלקל טקס לכבוד ניקולה וויצ'יץ'. לא רק הלפרין לא מבין: גם כמה עיתונאים, שמזמן לא שילמו על כרטיס למשחק, הצטרפו למחאה נגד התנהגותם הנלוזה של אוהדי מכבי תל אביב, ששכחו את הלפרין הצבר אחרי חודשים ספורים, אך מנגד העדיפו לעטוף באהבה את ניקולה וויצ'יץ' הקרואטי. לטובת הלפרין והאחרים שמתקשים להבין, הנה הסבר קצר לשריקות הבוז.
ראשית, בואו נדבר על נסיבות עזיבתו של הלפרין. בניגוד לוויצ'יץ', ששוחרר על ידי מכבי, הגארד היה חתום במועדון בעונה הבאה, ועשה הכל כדי לעזוב אותו. נכון, אולימפיאקוס הציעה לו הרבה יותר כסף, אבל בספורט המקצועני לא נהוג לפנות לשחקן חתום, וטרם התברר מה היה חלקם של הלפרין ושל סוכנו, אריק קריין, במהלך. "רובם, אם לא כולם, היו לוקחים את אותה החלטה שאני לקחתי", אמר הלפרין על האוהדים ששרקו, ואולי הוא צודק. הנקודה היא שהלפרין, בניגוד לחלק מאוהדיו, הרוויח בעונה שעברה מאות אלפי דולרים, ולא סבל ממצוקה כלכלית. ייתכן שהציפיה של אוהדים משחקניהם לשמור על נאמנות לקבוצה בכל מצב מעט נאיבית, אבל הגישה הרומנטית והאמוציונלית הזאת תקפה בכל קבוצה בעולם. על לואיס פיגו זרקו ראש חזיר בביקורו הראשון בקמפ נואו כשחקן ריאל מדריד, בעוד המחאה נגד הלפרין היתה רפה למדי.
אבל יש עוד סיבה לפער שבין היחס החם לו זכה וויצ'יץ' לבין האיבה שהיתה מנת חלקו של הלפרין. וויצ'יץ' אמנם שחקן זר, אבל בשנים שלו במכבי הוא התבלט תמיד כאדם חביב וגלוי לב. מעבר לכך, וויצ'יץ' היה פשוט אחד מגדולי השחקנים בתולדות המועדון, שותף בכיר לשני גביעי יורוליג. הלפרין, לעומת זאת, זכה בתחילת דרכו ביד אליהו לתמיכה עצומה מהקהל, אך בחלוף השנים, כשלא הצליח למצות את הפוטנציאל, הלכה וגברה האכזבה ממנו. כדאי לזכור שרק בעונה האחרונה הפך הלפרין לשחקן קבוע בחמישיה של מכבי, והעונה הזאת הסתיימה בכישלון מחפיר, ללא אף תואר. את הדקה האחרונה למשחק הגמר בילה הלפרין על הספסל, ממרר בבכי, אחרי שברבע האחרון עשה מקבץ עבירות מוזר מאין כמוהו, שרמז כי הוא לא רוצה להיות על הפרקט ברגעי ההכרעה.
במקום לחזור למקום הפשע ולתקן בעצמו, באקורד הצורם הזה עזב הלפרין את המועדון, והותיר לאחרים את מלאכת שיקום ההריסות. מעבר לכך, לאורך כל שנותיו כשחקן לא ניפק הלפרין משפט אחד בעל משמעות ולא עשה מחווה אחת שעשויה היתה להכניס אותו ללב האוהדים, בניגוד לדרק שארפ, למשל. מעמד שחקן הבית הוא תנאי לא הכרחי ובוודאי שלא מספיק כדי להפוך לאהוב הקהל. בקבוצה כמו מכבי תל אביב ההישגיות חשובה יותר מתעודת הזהות.
בואו נחבוט עוד קצת באוהד הישראלי
הנקודה הצורמת ביותר בביקורת של הלפרין וחבר מרעיו נגד הקהל של מכבי תל אביב היא הקלות שבה מעזים ספורטאים ואנשים שמתפרנסים בעקיפין מספורט להשחיר את פניו של האוהד הישראלי. במחיר הגבוה של מנוי למכבי תל אביב הוא קונה גם את הזכות לתת לשחקניו אהבה, אבל גם להביע את מחאתו, וגם אפילו, שומו שמיים, לקלל מדי פעם. כך זה קורה בתל אביב, בירושלים, במילאנו, בברצלונה ובבואנוס איירס, ואין בכך כל פסול, כל עוד הדברים לא מידרדרים לכדי גזענות או אלימות פיזית. אלא שכבודו של האוהד הישראלי היה כבר מזמן למרמס, וכל ציוץ מהיציע מזכה אותו במכה, בין אם של שוטר יס"מ, בין אם של פוליטיקאים פופוליסטים כאבשלום וילן ובין אם של עיתונאים. נדמה ששכחנו שבלי האנשים ביציע היה אפשר לסגור את העסק ולזרוק את המפתח.
ואולי לפעמים צריך להקשיב לאנשים האלה, במקום להתנפל עליהם באופן אוטומטי. לעיתים, כמו במקרה של יותם הלפרין, האוהדים אומרים דברי טעם, גם אם הם מבטאים אותם בשריקות בוז.