מחממים את הפרקט: קליבלנד קאבלירס

מאזן בעונה שעברה: 45 נצחונות ו-37 הפסדים.
סיימו את העונה: הפסד במשחק שביעי ובלתי נשכח מול בוסטון בחצי גמר המזרח והרבה תקוות לעתיד.

גמר ה-NBA (והסוויפ שקיבלו בו מהספרס) לפני שנתיים גרם משום מה דווקא לירידה בערכה של קליבלנד, שנתפסה, אולי בצדק, כמי שזכתה מן ההפקר וביישה את מעמד הגמר בעצם נוכחותה בו. אולם בעונה האחרונה הוכיחה קליבלנד שוב את הטענה שיכולת התקפית זה נחמד בעונה הסדירה, אבל הפלייאוף הוא משחק אחר לגמרי, משחק שבו היא דווקא לא רעה בכלל חרף חוסר היכולת של מרבית שחקניה לבצע את הפעולה של הכנסת כדור לתוך חישוק מתכת.

בקיץ האחרון עמדה קליבלנד מרחק תצוגת על אחת של פירס מהגמר האיזורי ולמאבקים מול דטרויט והלייקרס - שתי קבוצות שלפחות על הנייר הציגו מאץ' אפים נוחים מאד עבור קינג ג'יימס ומופע חוטבי העצים מאוהיו, ובכך ביססה סופית את מעמדה בתור קונטנדרית לכל דבר, וכל זה, להזכירכם, בשעה שבול העץ שהיה ידוע פעם בכינוי "ביג בן", משחק בחמישייה הפותחת.

באו: מו וויליאמס, לורנזן רייט, הרוקיז ג'יי ג'יי היקסון ולאנס אלרד, ומישהו בשם טרנס קינסי.

הלכו: ג'ו סמית', דיימון ג'ונס, דווין בראון.

בשנתיים האחרונות מתעסקת קליבלנד, כמו חצי מקבוצות הליגה, בנקיון יסודי ומאסיבי לקראת פסח של הליגה, הלא הוא קיץ 2010 הנודע. לא, אין מדובר כאן בתחייתו של ישו או באסטרואיד שעתיד לפגוע בצפון אמריקה, אלא במשהו חשוב בהרבה: קיץ 2010 הוא הזמן שבו על פי כל הסימנים אמור לברון ג'יימס לארוז את מיטלטליו ולעקור אל התפוח הגדול, ובכך להחזיר את קליבלנד בחזרה אל המעמד הנכסף של חור תחת. ודי יהיה לצטט את בעלי הקאבס דן גילברט, שניסה השבוע לפרוט על נימי הפטריוטיות של ג'יימס, וממש כאחרון הערסים שנחלצים להגן על כבוד עירם, הצהיר שמדובר ב"עלבון למידווסט". לא פחות.

למרבה המזל, בקליבלנד כנראה מבינים שהשחקן שהצהיר שנאמנותו לנייקי היא בראש סדר העדיפויות הוא לא בדיוק מדור החלוצים והמייסדים של העיר, ולכן דאגו להיפטר מכל החוזים הבעייתיים ולנקות את תקרת השכר על מנת להחתים מסביב לג'יימס קבוצה חדשה בצלמו ובדמותו. אלא שיום אחד התעורר דני פרי וגילה שהוא עשה עבודה עד כדי כך טובה, עד שהיחיד שנותר חתום בקבוצה מעבר לשנתיים הבאות הוא סגן האפסנאי, ובאחד המהלכים המדוברים של הקיץ תקע את הניח את אבן הפינה הראשונה לקבוצה המתחדשת והחתים את מוריס וויליאמס.

מוריס, או מו כפי שהוא מכונה בפי חבריו (ובפי פרות אוהיו), אמור לעשות עבור קליבלנד את כל מה שאנשי קליבלנד ציפו מלארי יוז לעשות, כלומר לפני שהם אשכרה טרחו להסתכל עליו משחק - לסייע בניהול משחק ההתקפה והולכת הכדור ולהיות זה שמסוגל לייצר סל בדקות שבהן לברון נח, או רחמנא ליצלן פצוע. האם המהלך הזה עד כדי כך מהותי שהוא הופך את קליבלנד למועמדת לגיטימית לאליפות? על כך נדבר בהמשך.

המהלך המרכזי השני שהתרחש בסגל היה עזיבתו של ג'ו סמית'. סמית', פעם בחירה ראשונה בדראפט והיום שחקן משלים אנדרייטד לחלוטין, תיפקד בקליבלנד על תקן משב רוח רענן שקם מהספסל ועושה הרבה נקודות במעט דקות, תוך שהוא אינו מזניח תחומים כמו ריבאונד והגנה. עזיבתו מותירה את איזור הצבע של קליבלנד חף ממשחק פנים התקפי, כשביג זי מעדיף את היד הרכה שלו מחצי מרחק, ועל משחק ההתקפה של ורז'או ובן וואלאס כבר מתחילות להיגמר לי הבדיחות. במצב הנוכחי אל תתפלאו אם לורנזן רייט הקשיש ישחק גם העונה יותר כדורסל מברידג'.

חמישייה: מו ויליאמס, דניאל גיבסון, לברון ג'יימס, בן וואלס, זידרונאס אילגאוסקאס.
ספסל: דלונטה ווסט, אריק סנואו, וולי שצ'רביאק, סשה פבלוביץ', אנדרסון ורז'או, לורנזן רייט

מועמד לפריצה:

לא נעים להודות, אבל פשוט אין. דלונטה המבטיח ירד לספסל וקשה להאמין שיפרוץ משם העונה, גיבסון כבר פרץ, פבלוביץ' יציב כמו החזה של רוזאן בר במהלך רעידת אדמה, והאחרים או לא טובים מספיק או כל כך זקנים שהפריצה היחידה שהם יכולים לייחל לה היא בסתימות שבעורק הראשי.

מועמד לדעיכה:

לזידרונאס אילגאוסקאס ישנה תדמית של אחד ששיחק בצעירותו 1 על 1 עם אבן עגולה נגד ממותה, אבל למעשה הוא בסך הכל בן 33, ומעבר לכך הוא אחד הסנטרים הבריאים ביותר בליגה עם 6 עונות עקביות של 73 משחקים ומעלה, לא כולל פלייאופים. לצערי, סטטיסטיקות סופן להתיישר, ובגיל 33 שחקנים של 2.20 מ', חביבים עליי ככל שיהיו, אמורים להתחיל להתפרק. במיוחד לאור העובדה ששותפו לקו הקדמי מבוגר עוד יותר ומועיל הרבה פחות, ושאיכויותיו מחייבות אותו ל-30 דקות משחק בערב שזה לפחות 10 יותר מדי. והלוואי שאתבדה.

האקס פקטור:

אולי זו העובדה שהקיץ הזה היה דל באירועים שניפחה את מו וויליאמס עד לדרגת אולסטאר, אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר מדובר בלא יותר משחקן סביר פלוס שעשה את המספרים שלו במילווקי - קבוצה שסגנון משחקה הוא ההיפך הגמור מזה של קליבלנד. מעבר לכך, וויליאמס ידוע בתור שחקן הגנה מחורבן למדי, ועבור קבוצה שקמה ונופלת על הגנה כמו הקאבס אפילו חוליה חלשה אחת בדרך לסל זה יותר מדי. האם וויליאמס יצליח לבצע את ההתאמות הנדרשות ולהישאר שחקן של 20 ו-6 גם בקצב המשחק האיטי של קליבלנד? האם החורים שישאיר בהגנה צפויים להפגיש אותו עם פרצופו הכועס של המלך? אם התשובות הן "כן" ו"לא" בהתאמה, הרי שקליבלנד ביצעה את עסקת חייה, אבל ההימור שלי הוא שוויליאמס יתגלה כלא הרבה יותר מווסט משודרג, ופניה של קליבלנד ימשיכו להראות קשוחות ומכוערות כפניו של לברון.

אופטימי:

וויליאמס לוקח על עצמו את עול ניהול המשחק ומפנה את לברון לעונת קריירה של 35 נקודות למשחק, החוזה הנגמר של שצ'רביאק מתחלף בינואר בשחקן פנים משמעותי שמוריד מהעומס על ביג זי בדרך למקום הראשון במזרח. לברון חותם על הארכת חוזה ל-3 שנים נוספות, ודן גילברט המאושר עושה גרפיטי "המידווסט שולט" על גשר ברוקלין.

פסימי:

וויליאמס לא מצליח להביא איתו את הניצוץ המיוחל, ג'יימס בהדרגה מאבד את זה שלו, והכל קורס יחד עם אחת הברכיים של ביג זי. דני פרי לא מצליח למצוא שחקן פנים מחליף ובאקט של ייאוש מעביר את החוזה הנגמר של שצ'רביאק בתמורה לזאק רנדולף (צחוק צחוק אבל זאת אופציה שמדברים עליה). קליבלנד נטולת ההגנה מודחת כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לברון מודיע על עזיבתו לניו יורק, ורנדולף אוכל את כל תושבי המידווסט.

תחזית:

בסופו של דבר קליבלנד היא לברון ולברון הוא קליבלנד, וקשה להאמין שתוספת של וויליאמס הולכת לשנות את זה יותר מדי. למרות עונה לא קלה מבחינת בריאותו של הקו הקדמי מצליחה קליבלנד להגיע לפלייאוף מהמקום הרביעי, בדרך לשחזור חצי הגמר של העונה הקודמת.