פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תחייתה של התנועה הקיבוצית

        גווארדיולה בברצלונה ואמרי בולנסיה מצליחים כי הנחילו לקבוצותיהם עקרונות סוציאליסטיים וחינוך מחדש. שמוליק ניל"י סוגר מחזור בספרד

        כבר שבוע שני ברציפות שברצלונה ניצבת באופן ברור במוקד העניינים בליגה הספרדית. בשבוע שעבר ההתרחשויות ביציעים טשטשו את העובדה שבארסה השיגה מאזן שקרוב יותר לפינג פונג מאשר לכדורגל בכל דבר חוץ משערים (יותר משלושים בעיטות לשער לעומת שלוש של אספניול). השבוע מאזן הפינג-פונג הזה בא לידי ביטוי גם על לוח התוצאות, כפי שבאתלטיקו מדריד יידעו היטב לספר. נכון שבגול השני מסי (כהרגלו, יש לציין) נתן פירוש יצירתי לכוח הכבידה כדי לסחוט פנדל. נכון גם שבגול השלישי, אותו מסי בעט לשער ריק תוך כדי שבאתלטיקו התארגנו לבעיטה החופשית. הכל נכון. אבל בסופו של דבר צריך לציין לטובתה של ברצלונה שסטטיסטיקה מתיישרת, ונדמה שאת כל השערים שאספניול וקבוצות אחרות שפגשו אותה העונה לא ספגו, ספג גרגורי קופה המסכן.

        באתלטיקו, אגב, היו שמחים אם המשחק בשבת היה מתנהל על פי חוקי הפינג-פונג של הילדים. למי שלא מכיר, כדי לסנן בזריזות שחקנים חלשים, תוצאות מסוימות מפסיקות את המשחק ונחשבות כהפסד טכני . 1:7, למשל. אתלטיקו סוננה בשבת מנטלית, ממאבק האליפות עד שלא יוכח אחרת. זה אומנם נגמר בשישייה, אבל בארסה יכלה להבקיע גם עשירייה, ובקלות. אתם יכולים להיות בטוחים גם שאם ב-1:7 לשחקני אתלטיקו היה מותר לרדת מהמגרש, הם היו מתחרים ביניהם מי יבקיע את השביעי של בארסה. כל זה אומר לא מעט על היכולות של ברצלונה – ולא פחות על הבעיות המנטליות של אתלטיקו.

        יש ערמה של חבר'ה על הדשא

        שירו המיתולוגי של מאיר אריאל מתאים במיוחד לאיך שה"קוצ'ונרוס" (שבאמת נראו כמו מזרונים) התנהלו על המגרש. נדמה כאילו אין מונח טוב יותר לתאר את שחקני אתלטיקו בקאמפ נואו מאשר "ערמה של חבר'ה על הדשא". השיר הזה, כידוע, נכתב על ההווי של קיבוץ משמרות: זה כמעט בגדר תפקידם של בני נוער בקיבוץ של ישראל היפה של פעם להיות חולמניים. אבל חולמנות היא הדבר האחרון שאמור לאפיין קבוצה שהייתה אמורה לשבור סוף סוף את קללת הלוזריות של המועדון אחרי כל כך הרבה שנות בצורת, ולקרוא תיגר על שתי הגדולות ואפילו על אירופה. ממש אפשר לשמוע את תומס אויפלושי, הבלם של אתלטיקו ואחד המצטיינים של בארסה במשחק, שואל את אטו "גם אתה ישנת?" ואת אטו עונה במבטא קמרוני מעודן "לאו דווקא" ומבקיע עוד אחד. ומה באשר לחאווייר אגירה המסכן? ובכן, הוא שותק וכה כבדות ידיו. אם הן לא היו כבדות כל כך, הוא בוודאי היה משגר אחת מהן לעבר ההגנה שלו בהתפרצות אמוק ואת השניה לפנקס הצ'קים של הבעלים כדי לשדרג את אותה ההגנה בחלון ההעברות של ינואר. וכל העניין הוא שזה לא יעזור. כפי שכל דרדק צעיר שחולם להתקבל ליחידה מובחרת משנן בכל רגע נתון – "הכל בראש".

        גם על זה אפשר להסתכל מהזווית הקיבוצית. האידיאל הסוציאליסטי של הקיבוץ התקיים כולו על ההנחה שמה ובעיקר מי שסובב את הפרט, יותר מאשר תכונות בסיסיות שטבועות בו, יעצבו אותו בסופו של דבר. הרעיון הפסיכולוגי הזה אולי כשל לאורך זמן אבל נדמה שדווקא בכדורגל יש לו חיים משלו. אותה קבוצה של אתלטיקו שהושפלה בקאמפ נואו, רק בלי כרסו הבולטת לרחוק של מאנישה, הייתה זו שכבשה רביעיות מסחררות רק לפני כמה שבועות. חלק מרכזי כל כך במשחק הוא מנטלי. זה נכון גם לגבי האופן בו השחקנים עולים למגרש ומגיבים להתפתחויות בו, גם לגבי יחסי האנוש בינם לבין עצמם ובינם לבין הצוות המקצועי. אגירה הצהיר שטעה בכל דבר אפשרי בהכנה למשחק – ובכלל זה גם בהכנה הפסיכולוגית – וסביר מאוד להניח שזו הייתה הטעות העיקרית.

        ובצד השני של המגרש, במה הייתה הקבוצה שפירקה את אתלטיקו לחתיכות שונה מזו שהוכתה שוק על ירך בבירנבאו בסוף העונה שעברה? מלבד אטו שמנע מעצמו בכוונה את ההופעה מול ריאל, השחקנים היו אותם השחקנים. שחקני הרכש החדשים לא שיחקו כלל (אלבס, חלב) או שיחקו תפקיד שולי (קייטה, הנרי), סרג'י בוסקטס הצעיר היה מצוין שוב, אבל עם כל הכבוד לא הוא זה שעשה את ההבדל. צ'אבי ואינייסטה, אותם צ'אבי ואינייסטה שהיו שם גם בשנתיים האחרונות, היו אלו שפירקו את אתלטיקו לגורמים (בסיועם האדיב של מסי ואטו). אז מה גרם להם להתעורר כל כך? סביר להניח ששנתיים רצופות בלי תואר ועם חגיגות של ריאל השפיעו, אבל אפשר גם להניח שלא מדובר רק בזה. העזיבה של רונאלדיניו, שחגג עד שעות הלילה הקטנות ובכך התנהג כאילו מגיע לו "מעמד משל עצמו בקבוצה", וכנראה שגם העזיבה של רייקארד שלאורך רוב הזמן איפשר לו להתנהג כך, עשו את שלהן. במקביל, ההגעה של גווארדיולה, שגדל על ברכי התובענות של קרויף משחקניו, השפיעה גם היא ככל הנראה - ולטובה.

        עדיין מוקדם מאוד להגיד איך העונה הזו של ברצלונה תסתיים, וגווארדיולה חסר הניסיון בוודאי עוד יטעה לא מעט וייאלץ להתמודד עם עוד תוצאות מאכזבות רבות, אבל דבר אחד כבר די בטוח: משהו ב"דרייב" שהיה לו כשחקן ולדרים טים המקורית אותה הוביל על המגרש דבק איכשהו גם בשחקנים שלו. אצל חלקם, כמו אטו, ה"דרייב" הזה היה זקוק רק להתאוששות קצרה כדי לשוב ולבלוט במלוא עוזו – אפילו באופן קומי למדי. מי שלא זוכר או ראה מוזמן להעיף מבט בשער הניצחון הדרמטי של בארסה מול לפני שבועיים, ובמיוחד באטו שחגג ומרוב אנרגיות הסתער על גווארדיולה באושר. בתגובה, לאחר שהתבלט אם לחייך או להפגין מרות, המאמן ההמום בחר בשתי האפשרויות גם יחד, וחיבק את אטו תוך כדי מבט בנוסח "עוד פעם אחת כזו ואני מעיף אותך לאוסאסונה." בשבת מול אתלטיקו, גם גווארדיולה כבר הרשה לעצמו לחייך חיוך של ממש.

        סוף עונת התפוזים

        דרומה מקטלוניה, זהו שוב סופה של עונת התפוזים, ולא רק בגלל שהחורף מתקרב ומשום שקשה להיפטר משירים של שלום חנוך. אי שם בעיר התפוזים, הרבה יותר בשקט ועם הרבה פחות שישיות, מאמן צעיר אחר מחייך חיוך שהולך ומתרחב בשבועות האחרונים. זהו אונאי אמרי, האיש והשם של לוחם הסומו, שמוליך את ולנסיה למקום הראשון בטבלה ללא הפסד אחרי שישה מחזורים. אם למתוח עוד קצת את מטאפורת הקיבוץ (באופן מאולץ במקצת, ועדיין...), אידיאל נוסף של התנועה הקיבוצית היה דמות המחנך – לרוב אדם צעיר, משכיל מאוד, שמוביל את חניכיו בכוח דמותו ולא בכוח סמכותו. ספק אם אמרי מקריא במחצית את כתבי אפלטון וסביר להניח שבראחה, למשל, לא יבין אותם ממילא, אבל מה שבטוח הוא שאמרי לא מתנהג כאילו הסמכות שלו היא הדבר היחיד שחשוב, מעניין או משנה, ולא רוצה לגנוב את כל ההצגה לעצמו. ואם זה נשמע מובן מאליו, מומלץ רק לשוב ולהיזכר במה רונאלד קומאן עולל בשנה שעברה לולנסיה.

        קיקה סנצ'ז פלורס המצויין פוטר בחופזה בתחילת העונה וקומאן הגיע לקבוצה שהייתה עדיין חזק בצמרת – רק כדי להוריד אותה ביגון כמעט כל הדרך שאולה לליגה השניה. אם רייקארד הפריז בנינוחות למול שחקניו הרי שקומאן הפריז לכיוון השני כשהחליט לציין את הגעתו לקבוצה בהעפת אנגולו, קניזארס ואלבלדה ליציע, במהלך ידוע לשמצה. נראה כאילו אמרי נמצא במקום טוב באמצע בין שתי הקיצוניויות הללו. וכך, אותם השחקנים שהיו לקומאן בשנה שעברה לובשים את אותם המדים בדיוק גם השנה, ועדיין נראים כמו קבוצה אחרת לגמרי. משנחסך מהם הצורך להעיד בבית משפט בתביעות של חבריהם לקבוצה כנגד המועדון, השחקנים של ולנסיה יכלו לחזור ולהתרכז בכדורגל – ולהזכיר לכולם עד כמה הם יודעים לעשות את זה. עם קישור אחורי אגרסיבי כמו בשנים הטובות ועם מאטה, מוריינטס, חואקין ואפילו ויסנטה המתקבמק, נראה שלצמד הדוידים שמובילים את ולנסיה, וייה וסילבה, יש צוות מסייע שמתפקד השנה כמו שצריך, ואפילו, בניגוד לציפיות ההתחלתיות, יכול לפצות על היעדרות ממושכת של אחד מהם (סילבה פצוע כבר כחודש ויחזור רק בעוד חודשיים). גוף בריא בנפש בריאה? כנראה.

        שקט, ישנים

        ענייני הנפש מרחפים להם גם מעל הבירנבאו. בריאל מכריזים אולי על ההגנה הטובה בעולם (ראמוס מימין, קאנאברו ופפה במרכז, היינצה בשמאל) אבל ההגנה הזו נראתה קצת יותר מדי שאננה מול זניט בליגת האלופות ובעיקר מול אספניול אתמול. ההבדל בין שני המשחקים מאלף. בצ'מפיונס ליג, למרות הרבה מאוד בלגן מאורגן, הייתה בכל זאת רמת מחויבות אחרת. מול אספניול, אולי בהשפעת הבירנבאו הריק למחצה (שלא כבדרך כלל), בריאל ניסו אבל "לא באמת". חוץ מראול שכרגיל התאמץ ככל יכולתו, השחקנים של ריאל נראו כאילו הם פשוט בטוחים שהשער איכשהו יגיע או לחילופין כאילו המשחק לא מטריד אותם מדי. הניגוד בין הישנוניות היחסית הזו לעומת ה"קילר אינסטינקט" של בארסה מול אתלטיקו היה מוחשי ביותר (והשפיע אפילו על הבמאי שהקפיד להראות הילוכים חוזרים של המהלך הלא נכון, ולצלם את הברנביאו מזווית שתיראה עמוסת אוהדים ככל האפשר). ריאל אומנם הייתה טובה בהרבה מאספניול, אבל כנראה התבלבלה משבירת המסורת: ואן ניסטלרוי עשה (כתמיד) שלוש פעולות במשחק ולמרבה התדהמה לא כבש. לעומת זאת חודשה מסורת אחרת, כאשר רובן נפצע אחרי 14 דקות על המגרש. אולי החזרה של סניידר תיתן לריאל את האנרגיות החסרות, במיוחד בהשוואה לפצצת האדרנלין בקאמפ נואו. אם לא, צפו לרטינות, בחישות ושמועות נוספות סביב עתידו של שוסטר, שימשיך לסנן קללות עסיסיות מהספסל תוך כדי מבט של כאב שיניים עז.

        אבל עם כל הכבוד לשוסטר, על רקע ענייני הקיבוץ שבלטו עד כאן אי אפשר לסיים בלי אידיאל השוויון: לשתי הגדולות מספר שווה של נקודות, שלוש נקודות מאחורי שלוש המוליכות (ולנסיה, ויאריאל המצויינת וסביליה המתאוששת). בהנחה שלבארסה יהיה קשה יותר מול קבוצות שלא יעלו עם הלם קרב למגרש, הולך להיות חם ומותח בהמשך.