אינדיאנה מציגה: ועכשיו, למשהו שונה לגמרי

מאזן בעונה שעברה: 36 נצחונות ו-46 הפסדים.
סיימו את העונה: מקום תשיעי במזרח.

הפייסרס עדיין מלקקים את הפצעים מהתגרה בפאלאס של דטרויט, שבקרוב תחגוג כבר יומולדת ארבע. לאט לאט הקבוצה נפטרה מכל מי שהיה שם. קודם כל עזב רון ארטסט, אחר כך סטיבן ג'קסון המופרע לא פחות, ולעונה החולפת הופיעה אינדי גם ללא המאמן ריק קרלייל. במקומו הגיע ג'ים אובריאן, וקשה לחשוב על שינוי סגנוני גדול יותר. קרלייל דוגל במשחק איטי, מכוער ונטול מסירות, אובריאן מאמין בריצה והפצצה (התרגום שהמצאתי הרגע לראן אנד גאן, ואני ממש מופתע שאף אחד לא חשב על זה קודם).

אם קבוצה משחקת כדורסל מלהיב ואף אחד לא רואה, האם היא קיימת? התשובה שהפייסרס קיבלו בעונה שעברה - בקושי. הקצב השלישי המהיר בליגה, המון נקודות בשני הצדדים, דור צעיר ומבטיח שהתחיל להתגבש, עונה טובה ביחס לציפיות וכמעט התגנבות לפלייאוף בחסות חשיכת המזרח לא עזרו, ממוצעי הקהל של אינדי היו הנמוכים בליגה והקבוצה עברה לחלוטין מתחת לרדאר של כולם.

שני הכוכבים של הקבוצה היו דני גריינג'ר ומייק דאנליבי שקלעו כ-20 נקודות למשחק כ"א. הראשון ביצע את ההתקדמות המצופה ממנו, השני הגיע משום מקום. אחרי חמש עונות של בינוניות משוועת, פתאום נראה מייקי ג'וניור כמו כוכב NBA לגיטימי. יחד עם תפוקה לא רעה גם מטרוי מרפי, הטרייד שהביא אותם ואת חוזי העתק שלהם כבר לא נראה רע כל כך. לעומת החבורה העליזה, ג'רמיין אוניל וג'מאל טינסלי שוב התבוננו במשך רוב העונה מהצד, ובאופן רשמי נשבר להם ומהם.

הבעיה של אינדיאנה הייתה שהיא לא הגיעה מספיק לצבע, והיריבות שלה הגיעו יותר מדי. גריינג'ר ודאנליבי הם שחקני כנף חובבי הפגזות מבחוץ, וגם מרפי הוא שחקן כנף בגוף של פאוור פורוורד. בהגנה הם אפשרו יותר מדי חדירות, מה שגרם להם לבצע הרבה מאוד עבירות וסידר ליריבות מבטים פנויים מהשלוש. גם הריבאונד לא היה משהו, הרבה בגלל הרכבי סמול בול בהם אובריאן הרבה להשתמש.

באו: טי ג'יי פורד, ראשו נסטרוביץ' ומייסיאו באסטון (בטרייד מטורונטו), ג'ארט ג'ק וג'וש מקרוברטס (בטרייד מפורטלנד), ברנדון ראש (מהדראפט, בחירה 13), רוי היברט (מהדראפט, בחירה 17).

עזבו: ג'רמיין אוניל (בטרייד לטורונטו), אייק דיוגו (בטרייד לפורטלנד), קארים ראש (שחקן חופשי, לפילדלפיה), רונלד מארי (שחקן חופשי, לאטלנטה), דיוויד הריסון.

לקראת סוף העונה התבשרו הפייסרס על סיומה של תקופה נוספת, כאשר הנשיא הנצחי דוני וולש עזב לניקס. כמה נצחי? בואו נגיד שהוא זה שבחר את רג'י מילר בדראפט. העזיבה שלו הפכה את לארי בירד לאיש החזק במועדון בלי מתחרים, וישו של הכדורסל ניגש לקיץ הראשון שלו לבד עם זעם קדוש בעיניים. יותר מדי שנים הוא ראה קבוצה שרחוקה מערכי המנהיגות והקבוצתיות שהוא הנחיל לכדורסל, ומבחינתו הגיע הזמן לניקוי אורוות רציני.

הקורבנות המידיים היו שני הוותיקים שאמורים היו להנהיג את הקבוצה ובפועל בעיקר הפריעו - ג'וניל וטינסלי. במעט הזמן שהם שיחקו אוניל לא תיפקד וטינסלי הסתכסך עם אובריאן והסתבך גם מחוץ למגרש. בסופו של יום עבר אוניל לטורונטו תמורת פורד, חוזים גמורים ובחירה שהביאה את רוי היברט. טינסלי, מצדו, מקבל את משכורתו (21 מיליון לשלוש שנים) מאינדיאנה, אבל לא זומן לפתיחת האימונים ושמו אפילו הוסר מהתא שלו בחדר ההלבשה, כדי להבהיר שהוא בחוץ באופן סופי. בירד משחק כרגע פוקר עם שאר הקבוצות, שמקוות שהואיקנה את שארית חוזהו של הרכז, כדי שמישהו מהן תיקח אותו מבלי לשלם עליו סכומים מופרכים כל כך, ולהסתכן בהמשך הפציעות הכרוניות שלו. בירד הודיע שאין לו כל כוונה לעשות זאת, ובינתיים צצה ועלתה לה שמועה שטינסלי יעשה את דרכו לדנבר בתמורה לצ'אקי אטקינס וסטיבן ג'קסון, שמועה שהוכחשה נמרצות בידי הנאגטס.

בערב הדראפט בירד ביצע טרייד נוסף. הוא שלח את ג'ארד ביילס שהוא בחר במקום ה-11 ואת אייק דיוגו לפורטלנד תמורת ברנדון ראש מהבחירה ה-13, ג'ארט ג'ק וג'וש מקרוברטס. קארים ראש, האח הגדול של ברנדון, עזב, יחד עם רונלד מארי ודייויד הריסון. גם שון וויליאמס, שהפמליה שלו כבר מוכרת למשטרת אינדיאנפוליס, בדרך החוצה כחלק מניקוי האורוות. אוסטין קרוז'ר הוותיק, שהעביר את רוב הקריירה כפייסר, זומן לפתיחת האימונים אבל יתקשה למצוא מקום בסגל הצפוף.

בסופו של האוברול, לא נשאר שריד מתקופת התגרה בפאלאס (בעצם, מכונת הריבאונד ג'ף פוסטר עוד שם, ויישאר שם גם אחרי שכולם יפרשו). בירד העזיב ועוד יעזיב כל שחקן עם שמץ של בעיות אופי או התנהגות בעייתית מחוץ למגרש, בין היתר כדי להחזיר ישבנים למושבים באולם. בחירות הדראפט של הציפור מצביעות באופן הברור ביותר על קו המחשבה החדש - הסווינגמן ראש והסנטר הענק היברט (בסביבות 2.20 מטר) מגיעים מקולג'ים רציניים וידועים באופי מצוין ובמוסר עבודה. היברט כבר הספיק לסחוט מחמאות מאובריאן על העבודה שלו בקיץ, והוא יתמודד עם פוסטר ונסטרוביץ' על דקות בעמדת הסנטר אם יצליח לעמוד בקצב המשחק.

מבחינה מקצועית, השחקן המשמעותי ביותר לעונה הקרובה שהגיע בקיץ הוא פורד. להוסיף את טי ג'יי לקבוצה של אובריאן זה בערך כמו לתת לרוד ראנר ספידים. הפוינט גארד הננסי והזריז בטירוף בולט במיוחד במשחק ריצה, ובאינדיאנה תהיה לו הזדמנות להוכיח את כישוריו המרשימים. הוא מביא גם כמה סימני שאלה, לאחר שבעונה שעברה נפצע בפעם השנייה בקריירה בעמוד השדרה בעקבות נפילה רעה, ובהמשך שיחק באנוכיות ןבחוסר יעילות מעצבנת. כגיבוי הובא ג'ק, שפרט לשם של פיראט יביא אופי וחוכמת משחק של רכז מחליף אידיאלי, לכאורה, למרות שהמאמן כבר החל לומר שייתכן שהוא זה שיקבל את המקום בחמישייה. בכל אופן, אחר עונה בה חלק גדול מהזמן הפוינט גארד הפותח היה טראוויס דיינר היורוליגי, אין ספק שמדובר בשדרוג משמעותי.

אופי היא מילת המפתח של שחקני הרכש החדשים, והם יוסיפו גם בתחום שבדרך כלל בא במקביל לאופי - הגנה. ראש, היברט וג'ק הם שחקני הגנה טובים, בטח יותר מרוב מה שהיה לפייסרס להציע. ועכשיו שהגיבוי שהעניק ג'רמיין אוניל עבר לקנדה, המטרה העיקרית תהיה למנוע חדירות.

חמישייה: פורד, דאנליבי, גריינג'ר, מרפי, נסטרוביץ' (היברט).

ספסל: ג'ק, דיינר, ראש, מרקיז דניאלס, שון וויליאמס, מקרוברטס, באסטון, היברט (נסטרוביץ'), פוסטר.

מועמד לפריצה: אם הפינה הזאת מבינה משהו מהחיים שלה, זאת תהיה השנה של משפחת ראש. לקארים יש צ'אנס נהדר בפילי, וברנדון יקבל את המשבצת שלו באינדיאנה. יש לו קליעה מכל הטווחים, ואם טורניר המכללות מהווה אינדיקציה כלשהי הוא גם יהיה השומר האישי הטוב בקבוצה. ראש מגיע ל-NBA לאחר שלוש עונות יציבות מאוד בקנזס, ועל תקן השחקן הטוב ביותר של אלופת המכללות, כך שהוא מוכן לתרום מיידית. הבעייה היחידה היא שהוא יושב על המשבצת של שני השחקנים הטובים בקבוצה.אולם אם אחשלו הפחות מוכשר קיבל 20 דקות תודות להרכב הנמוך, אין סיבה שהוא לא יראה 20-25 ויהיה אחד הרוקיס הבולטים של העונה.

מועמד לדעיכה: אינפלציית הגבוהים על הספסל והיכולת והנטייה של אובריאן להרכבים נמוכים עשויים לפגוע בעיקר בטרוי מרפי. היכולת של מרפי לקלוע שלשות באחוזים גבוהים הופכת אותו לאידיאלי עבור אובריאן, אבל הצורך הדחוף בנוכחות הגנתית ובריבאונד בהגנה יכול לגרום לו להעדיף שחקנים אחרים חלק גדול מהזמן (אולי אפילו את מייסיאו באסטון? כנראה שלא). מרפי היה מפלצת הריבאונד בגולדן סטייט, אולם ירד מ-10 ריבאונדים למשחק לשבעה בלבד באינדיאנה, ואם לא יחזור למספרים ההם לא בטוח שיישאר על הפרקט.

אקס פקטור: הבעיה הגדולה ביותר של ג'וניל הייתה חוסר היכולת שלו להפוך למנהיג. העזיבה שלו ושל טינסלי משאירה את המפתחות לדור הבא, שינסה לעשות עבודה טובה יותר. בירד כבר הבהיר שהוא מצפה משחקנים מובילים לקחת מנהיגות. הוא לא נקב בשמות, אבל גריינג'ר יכול להיות בטוח שישו מתבונן בו. אינדי צריכה להפוך השנה לקבוצה של גריינג'ר, בלי פרנצ'ייז פלייר אמיתי היא לא תגיע רחוק ואין מועמד אחר. את הדין הוא לא יצטרך לתת בעולם הבא אלא כבר בחוזה הבא. בקיץ הקרוב הוא יהפוך לשחקן חופשי מוגבל והמשא ומתן על הארכת חוזה עוד הקיץ מתנהל בכאילו - לשני הצדדים יש אינטרס לכך שיגיע לעונה הקרובה עם צורך להוכיח.

תסריט אופטימי: פורד מנצח על המקהלה ומייצר עשרות שלשות פנויות לחברים, ראש והיברט משתלבים מהר, גריינג'ר נבחר לאולסטאר ונראה כמו בעל בית, ההגנה משתפרת מספיק כדי לייצר עונה מנצחת והקהל חוזר להתעניין. אינדי מתמקמת עמוק בתוך שמונה הגדולות במזרח עם 46 נצחונות ומנצחת פעמיים בסיבוב הראשון.

תסריט פסימי: פורד ממשיך את המסורת של ג'וניל ומשחק 40 משחקים, דאנליבי נבהל מעצמו וחוזר לבינוניות, היברט לא מתאים ואף גבוה אחר לא שומר. עונה דומה לקודמת, ובגלל התחזקות הקבוצות מסביב כמות הניצחונות צונחת ל-33 בלבד. הקהל ממשיך להתעלם.

תחזית: אינדי היא אחת מחמש או שש קבוצות שייאבקו על שלושת המקומות האחרונים בפלייאוף. היא לא מהמוכשרות יותר, אבל היא עמוקה ועכשיו גם מועדת פחות לפציעות מהן. הפייסרס שווים 40 נצחונות, אולי אפילו קצת יותר, ועם קצת מזל וקצת פציעות במקומות אחרים זה יכול להספיק כדי לחזור לפוסט סיזן.