ביום רביעי לקראת חצות הוצאתי את כל זעמי מהשבועיים האחרונים על מכשיר הטלויזיה האומלל שבביתי. "אל תוציאו את הכדור החוצה!" צווחתי על שחקני ברצלונה לאחר ששחקן שחטייר דונייצק נשכב ברחבתו באמצע התקפה, כשהוא וקבוצתו מובילים 0:1 שלוש דקות לסיום משחק ליגת האלופות.
הכל התחיל לפני שבועיים. בעוונותיי הצפנתי עד לקרית שמונה הרחוקה ורק בכדי לצפות במשחק ליגת העל בכדורגל של הפועל תל אביב נגד הפועל המקומית. כשנגמר השעמומון הרגשתי שוב, כמו בפעמים רבות אחרות, שיורקים לי בפנים, ולא, לא בגלל רמת הכדורגל העלובה של קבוצתי האהובה.
כמה פעמים צריך שחקן לשכב על הדשא, לגרום לכך שהמשחק יעצר, לחכות לחבר'ה העייפים עם האלונקה רק בכדי לקום בשנייה שמנסים להעלות אותו אליה, לרוץ בצליעה החוצה ולבקש לחזור למגרש מיד עד שהשופט ירגיש שעובדים עליו? יותר מזה, לקראת תום 90 הדקות נפצע בלמה של קרית שמונה ונשכב מחוץ למגרש, אבל סמוך לקו הרוחב של שערו. לא עברו מספר שניות והמוקיון קם, דידה שני צעדים וחזר לשכב אבל הפעם בתוך המגרש. לאחר שהשופט עצר, כמובן, את המשחק, קרא לו הקוון וסימן לו על "התרגיל" שביצע הבלם. כרטיס צהוב? אדום? הצחקתם. הבלם חזר למגרש 10 שניות לאחר שהמשחק חודש.
שבוע אחרי כן במשחק הבית נגד הפועל פתח תקווה עדיין לא יכולתי להירגע וזאת למרות שניצחנו. חמש פעמים עצר השופט את המשחק עוד במחצית הראשונה (מה שפוסל את טענת השרירים התפוסים של בחורינו האמיצים) על מנת לטפל בשחקן פצוע (שלוש פעמים זה היה אותו השחקן) ושוב רק בכדי לראותו קם על רגליו כמו שור צעיר שניות לאחר חידוש המשחק.
באמת שאני מתקשה להבין. רמתם האינטלקטואלית של שופטי הכדורגל כה נמוכה עד שהם לא מבינים שצוחקים להם בפרצוף? הגם טיפת כבוד אחרונה לא נשארה באמתחתם? מתי כבר יעשו לזה סוף?
הנה הצעה פשוטה: כל שחקן שנשכב על הדשא יזכה בטיפול מסור ומפנק של 120 שניות, מחוץ לקווים, גם אם לא יחשוק בכך. רק לאחר מכן יוכל לחזור לשחק (אם פציעתו תאפשר לו כמובן...). במצב זה אלו שעושים הצגות כבר לא יעשו אותן יותר ואלו שלכאורה אכן נפצעו ויכולים לחזור לשחק מיד, כנראה לא באמת נפצעו.
אם לא נראית לכם הצעתי הנ"ל אזי תמיד אפשר לאמץ את החלטתם האחרונה של טובי עסקנינו באיגוד הכדורסל, שם כבר הבינו "הגאונים" שאם לא מוצאים פתרון לבעיות השיפוט אז אפשר לשחק גם בלי שופטים.
למה צריך שופטים כשיש מנהלים?
בחדר ההלבשה, לפני המשחק הראשון בעונה, אני נוהג להעביר לשחקניי את המסר הבא: "השופט לא מבין כלום, אין לו מושג בכדורסל, הוא רוצה שנפסיד ואם תנסו לדבר איתו הוא לא יבין כי הוא לא רוצה להבין ולכן אין לכם שום סיבה לפנות אליו במהלך משחק ולהתעצבן כשהוא שורק נגדיכם. עכשיו תעלו ותתרכזו בכדורסל". זה נכון על הנייר ולפעמים אפשר להשתגע מטעויות שיפוט, אבל מה לעשות, חייבים לקבל את העובדה שזה חלק מהמשחק. לא עוד.
בהחלטה מהפכנית ואמיצה (יש האומרים כי האומץ שמור לאלה ששכחו את השכל בבית) החליטה הנהלת איגוד הכדורסל כי מעתה בכל משחק אליו לא יגיע שופט (לדוגמא בשל שביתת השופטים הנוכחית) יחוייבו הקבוצות לקיים את המשחק ללא שופט (למעט בליגת העל והלאומית לגברים וליגת העל לנשים).
כן, כן, שמעתם נכון. בליגת העל לנוער או בליגה הארצית לבוגרים תבחר כל קבוצה נציג מטעמה ויחד הם אלו שישפטו את המשחק. אם לא יקויים המשחק, תספוגנה שתי הקבוצות הפסד טכני. אבל מיטב עסקנינו הרי לא מקבלים החלטות ללא מחשבה קדימה להשלכות מעשיהם והרי ידוע שבכל ליגה תחרותית כל משחק שני שישוחק בלי שופט יפוצץ וכל משחק רביעי שישפט על ידי "נציגי הקבוצות" סופו יהיה במכות המוניות ולכן הדגישה מועצת החכמים: משחק שיופסק במהלכו יזכה את הצד האשם בהפסד טכני ואת זה צריך לקבוע נציג הקבוצה, השופט. תודו שזו הבדיחה הכי מצחיקה ששמעתם עד כה השנה.
דוקטור איתן שלח, רכז קורס מאמני כדורסל בסמינר הקיבוצים ומאמן ותיק נזכר בימים עברו: "שנים שיחקנו כך והיו שופטים מקומיים שפיתחו מיומנות אדירה עד כדי כך שהפכו לדמות המרכזית בקבוצה. אני זוכר משחק בין הפועל מזרע להפועל יפו שנמשך כארבע שעות כי כל הזמן הלכו לקלוע קליעות עונשין ובכלל לא שיחקו. ניצחנו כי השופט שלנו ידע לשרוק עבירות לטובת קלעי העונשין הכי טובים שלנו ואילו השופט היריב שרק בצרורות וללא תיחכום. ומכאן עצה מעשית: השקעה קטנה בשופט תיתן יותר פירות מהשקעה רבת שנים בקבוצה ובשחקנים".
שנה טובה.