פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פתאום המפה נראית אחרת

        עשר של שבוע: מאזן הכוחות ב-AFC מתחיל להשתנות, אוהדי הפטריוטס מקבלים ציון לגנאי ומהו המספר המרשים של המחזור השלישי?

        1. אחרי שלושה מחזורים, שש קבוצות עדיין עומדות עם מאזן נקי מהפסדים, אבל בעוד אלו מה-NFC –דאלאס והג'איינטס – הן אלו שציפינו למצוא שם, הרי שנציגות ה-AFC הן לא בדיוק החשודות הרגילות. במקום ניו אינגלנד, אינדי, פיטסבורג וסן דייגו, מובילות את בתי ה-AFC בפאלו, טנסי, בולטימור (עם משחק חסר) ודנבר. הכל עוד יכול כמובן להשתנות, אבל בהחלט נראה שאנחנו מתחילים לחזות במגמה שבסופה מפת המובילות בליגה תיראה שונה לגמרי ממה שהתרגלנו לראות בעשור האחרון.

        2. הקבוצה המרשימה מבין ארבע המפתיעות היא לטעמי טנסי טייטנס, שמוכיחה כל פעם מחדש שאתה לאו דווקא צריך ק"ב טוב כדי להצליח בליגה הזאת ולמעשה אתה אפילו יכול להצליח עם ק"ב גרוע. וינס יאנג או קרי קולינס, לענקים אין בדיוק סופרסטארים מאחורי הסנטר, מה שלא מפריע להם להעמיד קבוצה מתחרה שנה אחרי שנה, כמעט בלי ירידות או עונות בניה. את הקרדיט להצלחה הזאת, ולא נמאס להגיד את זה, צריך לתת רובו ככולו לג'ף פישר, המאמן הטוב בליגה בלי תחרות בכלל, מאמן שיודע לבנות קבוצה עם כל היסודות הנכונים, בלי כוכבים, ועושה את זה בשקט בשקט, כמעט בלי יחסי ציבור (וגם בלי רמאויות).

        3. הניצחון של מיאמי בניו אינגלנד שבר את רצף הניצחונות של הפטריוטס בעונה הרגילה, הארוך בהיסטוריה, מה שלא הפריע לקהל בפוקסבורו לשרוק בוז לקבוצה שלו – קבוצה שרק לפני שנה נתנה לו עונה מושלמת ושסובלת מפציעתו של הכוכב הגדול ביותר שלה. בהחלט דרך מענינת להביע תמיכה בקבוצה שלך. הקהל בפוקסבורו כנראה עוד לא הפנים שהוא צריך להתחיל להתרגל למציאות החדשה של הקבוצה שלו – לא עוד תצוגות התקפיות עילאיות, אלא קרבות עיקשים שלפעמים גם ייגמרו בתבוסות. אפילו למיאמי דולפינס.

        4. בכלל, שריקות בוז נהיו פופולריות העונה בליגה – אוהדי מינסוטה הביעו את מחאתם לפני שבוע כלפי טרוואריס ג'קסון למרות יתרון נגד אינדי ולא היססו לשרוק בוז גם למחליף שלו, גאס פררוט, השבוע. גם אוהדי טנסי עשו את המוות לוינס יאנג, עד כדי כך שהוא היה צריך להכחיש שמועות על התאבדות אפשרית. קשה לומר אם מדובר במגמה חיובית, שאומרת שהקהל האמריקאי סוף סוף מתעניין באמת במשחק ולא רק מגיע לאיצטדיון בשביל שיאביסו אותו, או עוד התדרדרות לכיוון קהל קונצרטים שרק מצפה שיבדרו אותו ומביע את מחאתו ברגע שהוא לא מקבל את ליטרת הבשר שלו.

        5. המספרים של פארב מול סן דייגו היו מספרים "פארבים" אופיניים – 30 מ-42 ל-270 יארד, 3 ט"ד וגם שתי חטיפות. מה שהמספרים לא מספרים (הא, איזה משחק מילים משעשע) זה ששתי החטיפות הובילו ישירות לט"ד של הצ'ארג'רס (אחד בהחזרה ואחד שהוחזר עד לקו ה-6 יארד והפך לט"ד דקה אחרי זה) ויחד עם אונסייד קיק לא מוצלח (באיזו קלות החלטה אמיצה הופכת להחלטה טיפשית בליגה הזאת. לא כולם מייק שנאהאן, מסתבר), זה כל מה שהצ'ארג'רס היו צריכים כדי לרשום ניצחון ראשון העונה. אם נוסיף את חוסר היכולת של הגנת הג'טס לעצור כל סוג של התקפה ואת האימפוטנטיות של התקפת הריצה שלהם, הרי שפארב חייב לתת משחק מושלם כדי לתת לקבוצה שלו סיכוי לנצח קבוצה מצוינת כמו הצ'ארג'רס – וזה בבירור לא מה שהוא נתן.

        אינפלציית גריסי

        6. עוד ק"ב שמושפע קשות ממצב ההגנה שלו הוא פייטון מאנינג. הגנת הריצה של הקולטס גם ככה נראתה רע, ועכשיו עם הפציעה של בוב סנדרס אין להם שום יכולת לעצור דרייבים ארוכים שסוחטים את הזמן מהשעון, מה שגרם לכך שהתקפת הקולטס ופייטון ראו מגרש 18 דקות בלבד, כלומר התקפת הקולטס בילתה על המגרש פחות משליש המשחק! ואם בעבר פייטון היה מצליח לעבוד גם עם מספרים כאלה, הרי שהשנה הוא עדיין רחוק משיאו (50% הצלחה במסירה ושני אינטרספשנס לעומת ט"ד אחד בלבד במשחק מול ג'קסונוויל) ואלמלא אימפוטנציה מתקדמת של מינסוטה בשבוע שעבר, הקולטס היו מגיעים לשבוע ביי עם שלושה הפסדים.

        7. דאלאס היא כנראה הקבוצה הטובה בליגה כרגע, אבל קשה מאוד להעריך מי הגרועה בה. דטרויט, קליבלנד סנט לואיס וקנזס סיטי – כולן נראות חסרות אונים, אבל בעוד שתי הראשונות זוועתיות זה עידן ועידנים (עם הבלחה מקרית עונה שעברה), הרי שהשתיים האחרות הן אימפריות שידעו ימים טובים יותר אך לפני מספר שנים. במקרה של קנזס סיטי, גם לא מסובך לשים את האצבע על נקודת השבר - עזיבתו של דיק ורמיל והגעתו של מר מוטיבציה – הרמן אדוארדס. קשה להאמין, אבל הצ'יפס אשכרה שילמו לג'טס בבחירת דראפט רביעית כדי לזכות בשירותיו של אדוארדס, שמאז הגעתו הצליח להרוס לאט ובשיטתיות כל חלקה טובה במועדון הסימפטי הזה.

        8. בניגוד לשלוש הקבוצות האחרות, נראה שלקליבלנד עוד קיימת תקומה השנה כשעל הספסל יושב לו התקווה הלבנה הגדולה, בריידי קווין, שאולי יראה מגרש כבר בשבוע הבא מול סינסינטי. השיקול עצמו הוא נכון, אבל קשה להבין מה לקח לבראונס כל כך הרבה זמן לקבל את ההחלטה, כאשר היו יכולים לתת את אנדרסון בטרייד באוף סיזן בשביל בחירת דראפט גבוהה כשערכו בשמיים ולתת לקווין את המפתחות, כמו שעשו הצ'ארג'רס עם דרו בריס לפני שלוש עונות, כדי לפנות מקום לפיליפ ריברס, או הפטריוטס עם דרו בלדסו לאחר עונת 2001 (למרות ששם בריידי כבר היה שחקן מוכח, בניגוד לקווין או ריברס). במקום זאת, העדיפו בקליבלנד לא לגעת בכלום ועכשיו אף אחד לא ייתן להם שום דבר בעל ערך בשביל אנדרסון. עוד החלטה מופתית בשרשרת ההצלחות של המועדון הכושל הזה.

        9. קבוצה אומללה אחרונה להיום היא סט. לואיס, שנותנת החל משבוע הבא את מפתחות הק"ב לטרנט גרין על חשבונו של מארק בולג'ר. גם אם השינוי לא יצליח לפתור אפילו עשירית מהבעיות של הקבוצה הזאת, הרי שמדובר בסגירת מעגל מעניינת, כי גרין היה זה שהוחלף על ידי קורט וורנר לאחר שנפצע בשנת 99', החלפה שסימנה את תחילתה של ה"ההצגה הטובה בתבל", ו-וורנר עצמו הוחלף על ידי בולג'ר ב-2002, במהלך שסימן את תחילת קיצה של האימפריה. מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת?

        10. הבטחנו טמפה ביי, והגיע הזמן לקיים. 67 פעמים מסר בריאן גריסי בניצחון טמפה על שיקגו, וזה בלא ספק המספר המרשים של המחזור. האמת, אני מתקשה להחליט מה יותר מרשים – כמות המסירות או זה שאנחנו מדברים פה על בריאן גריסי שמוסר כל כך הרבה פעמים. הייתי יכול להוסיף פה משהו על מתקן האימון של טמפה ביי, אבל אני פשוט אשאיר אתכם עם המספר הזה: בריאן גריסי זורק 67 פעמים. ותחשבו על זה.