שבו בשקט (גם אם הכיסאות מפלסטיק)

בחמישי האחרון שברו כמה מאוהדי הפועל ת"א מאות כיסאות מפלסטיק בבלומפילד. לא באו להם טוב הכיסאות החדשים האלו, שיבשו להם את ריטואל הקפיצות והשירים, אז הם עשו את הדבר המתבקש ושברו אותם. כמו תמיד, לא מדובר היה במעשה ונדליזם אלא באקט ערכי. נדבך קטן נוסף בפרויקט הגדול של "שמירה על הבית", אותו הם מקדמים כבר שנים ארוכות בפעולות הסברה כגון זריקת רימון לרגליים של אבוקסיס, הנחתת טרופית על ראשו של שופט, נהמות, קללות ואיחולי שואה לכל מי שלא רואה איתם עין בעין.

טוב עשה ניר פרצלינה שלא נבהל מהמתקפה הערכית שנחתה עליו ובקור רוח הבהיר ליחידה המובחרת שכל כיסא חסר שווה אוהד אחד פחות ביציע. טוב נעשה אנחנו, העיתונאים, ובעיקר אלו מביננו שרואים את התמיכה בהפועל כחלק ממפעלם המקצועי, אם נלך בעקבותיו ונתפוס לרגע את הצד הפחות פופולארי בעימות הזה.


כי נדמה לי שחטאנו בשנים האחרונות ברומנטיזציה מופרזת של אוהדים אלו. ולא שאין לנו נסיבות מקלות. יש משהו שובה לב בלהט המהפכני והאידיאולוגי שלהם. בנכונות לעשות שבת בכל מיני אורוות וקופסאות שכף רגלנו השבעה והבורגנית לא תדרוך בהם , אפילו אם תובטח לנו עצירה בדרך לחמין משובח. סוד גלוי הוא, שלולא קבוצה קטנה אך רעשנית ונלהבת זו, לא היה דבר שמבדיל ומאדיר את הפועל הבינונית מכל מכבי פ"ת מזדמנת, ומשום כך נקודת המוצא הרגשית כלפיהם היא הכרת תודה. ועדיין, אולי הגיע הזמן לבקש את סליחתם, לקטוע להם לרגע את איסוף החומר לקראת התקליט החדש, ולגלות להם כמה עובדות מצערות על החיים.


מוטב שנזכיר להם שהם לא חזות הכל, שיש עוד כמה דיירים בבית הזה. שזה בסדר ואפילו יפה להיות שוליים, אבל הפועל ת"א, מה לעשות, היא לא בדיוק שוליים, אלא בשר מבשרו של הממסד הישראלי. מקור גאווה למאות אלפי אנשים, ממורכזים להפליא, שבחרו בה כקבוצת השייכות שלהם. ובכל מקרה, הניסיון המתמיד לחנך את ההנהלה, את שער 7, ואת כל העולם כי הם הם הפועל האמיתית, אין הוא אלא ניכוס שווא של מפעל שגדול בהרבה על מידותיהם.


מוטב שנזכיר להם שעולם הכדורגל בכלל הוא קצת שונה ממה שסיפרו להם בכל מיני אתרי מחתרת של קבוצות אירופאיות. קצת פחות שדה קרב מעמדי, קצת יותר בילוי המוני לכל המשפחה. והאצטדיונים באנגליה מלאים בשלוש הליגות הראשונות כי אנשים עם עבודה, משכנתא, ילדים, ובקיצור אנשים בזויים עם חיים, בוחרים בכדורגל כבילוי סוף השבוע שלהם. והם עושים את זה בין היתר מתוך תחושת ביטחון שהילד שלהם בן ה-8 יחזור הביתה בשלום. והאלימות הזאת, על זרועותיה השונות, הגיע הזמן שנבהיר ליושבי שער 5, מרחיקה את היום שזה יקרה במקומותינו לא פחות מהאיכות הירודה של המשחק עצמו.

ושום שיר שיכתבו, שום שלט ענק שיתלו, לא יחפו על האווירה הקודרת שמשרה אצטדיון ריק למחצה וביום חמישי האחרון מול הצרפתים היה קצת ריק וקצת קודר, עוד הרבה לפני שאנטבי סידר להם שניים במתנה. עוד הרבה לפני שהבנו כולם, קומוניסטים, סוציאל דמוקרטיים וסתם אוהדי כדורגל, שגם השנה אין לנו ממש קבוצה.