לחגוג ולא לשכוח

כשמדברים על המסורת של הכדורסל הישראלי, ספק אם מתכוונים לדרך המוזרה שבה מתפתחים הקמפיינים של הנבחרת בשנים האחרונות: שחקנים משתמטים, מאמן עצבני, חמישיות תמוהות, ביקורת של הפרשנים שדורשים לחזור לימי כדורסל הגארדים של פעם, והגעה למחזור האחרון כשרק ניצחון בהפרש אסטרונומי יעלה את ישראל לאליפות אירופה. כך קרה במוקדמות של שוודיה 2003, כשאחרי קמפיין גרוע (גם אז אף אחד לא מבין למה מתן נאור עלה בחמישייה מול יוון, אחרי שהוזעק לסגל ברגע האחרון) היתה זקוקה ישראל, אז בהדרכת מולי קצורין, ל-23 הפרש מול רומניה וניצחה ב-29.

הבעיה בחגיגות שאחרי ההעפלה היא שנשכחת הדרך המכוערת שקדמה להן. הפעם יהיה קצת קשה לשכוח. למרות ההצגה במחצית השנייה מול בוסניה והמשחק הנפלא אתמול, ישראל מעפילה לאליפות אירופה בזכות עזרה של אחרים: העבירה המיותרת של נייט ריינקינג בשניות האחרונות מול בריטניה והכישלון של צרפת עתירת הכוכבים.

המאמן של ישראל, צביקה שרף, עשה כל טעות אפשרית בתקופת ההכנה, בשיטת המשחק וברוטציה שבחר. הוא פתח את הטורניר עם דקות משחק רבות למתן נאור ולעידו קוז'יקרו המוגבלים, בחר במתאזרח שלא שיחק והעמיס כמעט הכל על הכתפיים הקשישות של מאיר טפירו. המסקנות שאליהן הגיע במהלך הטורניר - זיהוי הכושר הפנומנלי של ליאור אליהו, קיצור הרוטציה ודקות משחק רבות בהרכב של שלושה גארדים - היו מתבקשות. לו שרף היה פשוט בוחר בשחקנים הכי טובים בארץ ונותן להם דקות משחק רבות מהמשחק הראשון, ישראל לא היתה מובסת לפני עשרה ימים על ידי הנבחרת אותה הביסה אתמול ב-37 הפרש.

לכן, כדאי ששרף ילמד את הלקחים של הקיץ הזה בקפידה ולא יתחיל את אליפות אירופה עם התבססות על מהלך התקפי אחד, כשהוא תלוי במצבי הרוח של יותם הלפרין ומאיר טפירו - שאתמול היו כמעט מושלמים, אך רק לפני שבוע לא הופיעו למשחק. עדיף שיוותר על שחקנים כבדים כקוז'יקרו וישליך את יהבו על פורוורדים אתלטיים כאליהו וכספי. מוטב גם שלא יסמן שחקנים או יריב עמם, כי ייתכן שהמריבות אתו עלו בכך שדרור חג'ג' לא שיחק הקיץ בנבחרת ובכך שרביב לימונד, שנופה אשתקד, השתלב באמת רק כשלא היתה ברירה. ובעיקר, הגיע הזמן שישראל תכיר במעמדה האמיתי - נבחרת שצריכה להתאמץ באמת כדי לנצח כל אחת, כולל את הנמושות. אחרת, רגע השיא אמש זמני בהחלט.