אפילו הפועל מסכנת אותם

מאי 2004 היה חודש של בשורות נפלאות עבור הכדורגל הצרפתי. בזירה המקומית הייתה זו ליון שקטפה אליפות שלישית ברציפות, למרות מאבק עיקש מצידן של פריז סן ז'רמן ומונאקו, והחלה לפתח שושלת שהיום נראית מטרידה אך אז התקבלה בברכה.

בזירה האירופית ראינו את מונאקו, בהדרכתו של דידייה דשאן ובכיכובם של לודוביק ז'ולי וז'רום רותן, עושה את מסע הקסם שלה לעבר גמר אלופות היסטורי, שם נוצחה בידי פורטו המרשימה של ז'וזה מוריניו; ומארסיי, זוכת גביע האלופות 92/93, ששיחזרה ימי עבר מפוארים ורכבה על גבו של דידייה דרוגבה כל הדרך אל גמר גביע אופ"א, שם לא יכלה לאלופת ספרד דאז, ולנסיה.

ומאז? גורנישט. עונת הקסם הזו - גם אם בסיומה לא נצבע אף גביע אירופי בצבעי הטריקולור - נקטעה חודשיים מאוחר יותר, עת הדיחה אלופת אירופה המיועדת יוון את הנבחרת הצרפתית בבושת פנים בשלב רבע הגמר של יורו 2004 ושלחה את ז'אק סנטיני הביתה. הדרך למטה תמיד פשוטה יותר, וההדחה הכואבת מהיורו נתנה את האות לקריסה מערכתית כוללת בכדורגל הצרפתי - דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בתצוגות של נציגות הרפובליקה במפעלים האירופים.

השליטה הבלתי מעורערת של ליון בליגה, היעדר הכסף והמשאבים של מתחרותיה העיקריות וכמובן "בריחת המוחות" – החל בגלדיאטורים מסוגם של ריברי ונאסרי וכלה בילדים שלא קרעו זוג נעליים דוגמת דמיאן פלסיס (עזב את ליון, בה לא ערך הופעה רשמית אחת, לטובת ליברפול) - לכיוון הליגות הבכירות יותר, הותירו את הכדורגל הצרפתי להתבוסס ברובו בביצה המקומית ולראות את השלבים המכריעים של גביעי אירופה מהבית.

"יש לנו בסיס מצוין וסגל עמוק, אבל חסר הניסיון והשכל שאנחנו יכולים לקבל משחקנים בעלי אישיות, כדוגמת קלוד מאקללה", הודה היו"ר הטרי של פריז סן ז'רמן, שארל וילנב, עם כניסתו לתפקיד. וילנב, איש תקשורת שהצהיר על עצמו כי אינו מבין כלל בכדורגל, נגע בנקודה הבעייתית ביותר של קבוצתו בשנתיים האחרונות, ועל הדרך חשף את הפגם האנושי המפציע לעיתים תכופות במרבית הקבוצות הצרפתיות וגם בנבחרת.

בעזרתם האדיבה של מקורביו, ביניהם מנג'ר ארסנל ארסן ונגר, זיהה וילנב את כמות הכישרון שהוא מחזיק בפריז, אבל הבין שכל אסופת כישרונות צריכה יד מכוונת לא רק על הקווים, אלא גם לידם, בתוך המגרש. ההחתמות של שניים מעמודי התווך של הנבחרת בעשור וחצי האחרון, קלוד מאקללה וליליאן תוראם (שלא זכה ללבוש את מדי הקבוצה מהבירה בשל בעיות שהתגלו בליבו ואילצו אותו לפרוש), נעשו מתוך ידיעה שכדי להתקדם ולהפסיק לדשדש בבינוניות, צריך להוסיף נופך חדש לקבוצה, הכולל בתוכו ניסיון, מנטליות של ווינרים ובמיוחד טונות של אישיות וכריזמה.

הרי כשרונות לא חסרים בכדורגל הצרפתי. השכם וערב אנו מתוודעים לתגלית חדשה שפורחת באחת מאקדמיות הנוער המפוארות של המדינה, אם זה באקדמייה הלאומית של קלייר פונטיין, בנאנט, בלה האבר או באוקזר. אלא שבתוך לבת הכישרון הלוהטת הזו חסר מימד של אישיות. הנערים הופכים לסוסי עבודה בעלי יכולות פיזיות ואתלטיות נדירות, לומדים טקטיקה ברמות הגבוהות ביותר ומפתחים טכניקה עילאית של נגיעה רכה בכדור ובעיטה בשתי רגליים. אבל יש דברים שאי אפשר ללמד, ואופי זה אחד מהם.

אם נביט לרגע על הנבחרת הצרפתית הנוכחית של ריימונד דומנק, נוכל בקלות למצוא מכדררים בחסד ושרירנים בנויים לתלפיות, אך ווינר דמוי לורן בלאן, מנהיגות מזן אחר כמו זו שהביא דידייה דשאן או איש רוח וספר מסוגו של ליליאן תוראם לבטח לא יהיו שם. אפילו טיפוסים מתוסבכים וצבעוניים כמו ויקאש דוראסו ופביאן בארטז, שהיו מכניסים קצת אש לתוך כל האפור הזה, היו מתקבלים בברכה. מספיק להיזכר בהתלבטות של דומנק לגבי הקפטן החדש בעידן שאחרי תוראם, בין תיירי הנרי המפונק לוויליאם גאלאס האגוצנטרי, כדי להבין עד כמה עמוקה הבעיה. הנבחרת, וכפועל יוצא ממנה גם הכדורגל הצרפתי כולו, זקוקה להשתלת אישיות בהקדם האפשרי על מנת לחזור לקדמת הבמה העולמית.

כדי להגיע מעמדת האנדרדוג ולעשות משהו על הבמות המרכזיות של אירופה, קבוצה עם שאיפות חייבת רכש מדויק שישלב בתוכו גם זרים המתאימים לרוח הקבוצה. בצרפת יש ערב רב של שחקנים זרים, אך רובם המכריע מגיע מקולוניות צרפתיות לשעבר ודי תואם במנטליות לשחקנים המקומיים, אשר ביניהם יש לא מעט בני מהגרים.

פרט אליהם, שאר הזרים שמגויסים על ידי הקבוצות הצרפתיות הם שארית הפליטה של הליגות הגדולות, או כאלה שהגיעו בגיל צעיר ורואים בליגה, בדיוק כמו עמיתיהם המקומיים, כמקפצה מצוינת להמשך הקריירה. שמות בינלאומיים גדולים כמו רודי פלר, שכיכב במארסיי יחד עם אנצו פרנצ'סקולי וכריס וודל, או שחקנים מסוגם של מרסלו גז'ארדו ופרננדו מוריינטס ששיחקו במונאקו עשור וחצי לאחר מכן, בגיל הנחשב עבור כדורגלנים לשיא הקריירה, כבר לא נראים ריאליים עבור הקבוצות הצרפתיות (ליון היא היוצאת מן הכלל, אודות לעדיפותה מבחינה פיננסית).

מקצוענים מהרמות הללו, עם ניסיון בסגנונות משחק שונים מזה הצרפתי, היו משנים את הקיבעון של הכדורגל המקומי - שחקנים ומאמנים גם יחד - ופותחים בפניו אפיקים חדשים. מבחינת התנהלות על ומחוץ למגרש. כרגע נדמה שצריך לקרות משהו מיוחד כדי שיגיע גל נוסף של שחקנים מהשורה הראשונה לעבר צרפת.

קבוצות ממדינות כדורגל קטנות יותר, כמו רומניה או טורקיה, יודעות לקרוא נכון את המפה ומסמנות את גביע אופ"א מתוך הנחת יסוד ברורה שזכייה בליגת האלופות גדולה עליהן כרגע. אצל הצרפתיות, מעבר להתנשאות הטבועה עמוק בדם, בולט חוסר המחויבות דווקא במשחקים אלה, שעל הנייר נראים כאופציה ראויה עבורן להגיע להישגים משמעותיים.

אנחנו, מנקודת מבטנו הישראלית, זוכרים בשנים האחרונות את הפועל תל אביב מהממת את פ.ס.ז' בפארק דה פראנס ואת אוקזר עומדת חסרת אונים בבלומפילד מול מכבי חיפה, אך יהיו שיגדירו את התוצאות האלו כמקריות ולא מבססות טענה.

דוגמא אופיינית יותר לתופעה ניתן היה לראות בעונה שעברה, אז העפילו טולוז וראן לשלב הבתים של גביע אופ"א. ראן עשתה זאת דרך האינטרטוטו ואילו טולוז, בהופעה די נדירה במפעלים האירופים, הגיעה אחרי שכשלה בניסיון להדהים את ליברפול במוקדמות ליגת האלופות. שתי הקבוצות היו מעורבות באותה תקופה בניסיונות להימלט מהתחתית הצפופה של הליגה, ומצאו את ימי חמישי של אופ"א כזמן המתאים לעשות רוטציות ולתת מנוחה לכוכבים לקראת המשך הקרבות בזירה המקומית.

התוצאה, כצפוי, לא הייתה מעודדת במיוחד: ראן לא ניצחה ולו משחק אחד מתוך הארבעה שלה בבית ד', וטולוז, לעומתה, אספה שלוש נקודות רק במשחק האחרון של שלב הבתים, שהיה עבורה לפרוטוקול בלבד. "ההופעה הזו באירופה מאפשרת לנו לצבור ניסיון, וזה נהדר. אבל אני חייב להודות שאני מעדיף שלוש נקודות בליגה ביום ראשון", הבהיר בצורה הברורה ביותר אלי בופ, אז מאמן טולוז וכיום המושיע החדש של נאנט, מספר רגעים אחרי עוד הפסד של קבוצתו במפעל האירופי השני בחשיבותו.

העונה, כך מקווים בכירי הכדורגל הצרפתי, תהיה נקודת המפנה. ז'אן מישל אולאס, נשיאה הכל-יכול של ליון, הגה את "תוכנית ארבע השנים", כהגדרתו, במהלכה הוא מתכנן לכבוש את אירופה ולהביא תואר אירופי היסטורי לבירת מחוז רון. מטרת הביניים שהציב אולאס למאמן קלוד פואל, שהוחתם לשנתיים בקבוצה כדי ללטש את שחקני הרכש הצעירים שהצטרפו ולספק מניסיונו בליגת האלופות, היא לעבור במהלך הקדנציה שלו את "שלב הכאפה המצלצלת". הכוונה, כמובן, למשוכת רבע הגמר בה כשלה ליון שלוש פעמים ברציפות בין השנים 2004-2006.

מארסיי, על שלל חיזוקיה בקיץ האחרון, ובורדו ההתקפית של לורן בלאן, נוטלות אף הן חלק בליגת האלופות. אבל גם במועדונים עצמם, מבעד להצהרות הבנאליות אותן הם מפזרים בתקשורת, הבהירו בתחילת העונה שהליגה והמרדף המתיש אחרי ליון עומדים בראש מעייניהם. גם אם זה עולה בקנה אחד עם הדחה מוקדמת בשלב הבתים של הצ'מפיונס.

וכך נוצר מצב שהקבוצה השנייה עליה בונים בצרפת כזו שתעשה צעד משמעותי באירופה, היא לא אחרת מאשר יריבת הפועל תל אביב הערב (חמישי), סנט אטיין. הירוקים, שמצויים בעיצומו של משבר בליגה עם ארבעה הפסדים בחמישה משחקים, חוזרים לאירופה בשמחה וצהלה אחרי 27 שנות היעדרות. היעד העומד לנגד עיניהם של ראשי המועדון הוא להחזיר עטרה ליושנה ולשוב דרך אירופה לצמרת הכדורגל הצרפתי. כיאה למועדון המפואר בצרפת, המחזיק בעשרה תארי אליפות ושישה גביעים.

"יש לנו העונה את התקציב השישי בגודלו בליגה", אמר בתחילת העונה אחד מצמד נשיאי המועדון, ברנאר קאיאזו, "והמטרה שלנו תהיה לפחות לשחזר את המקום החמישי מהעונה שעברה". ליגת האלופות? אם נמשיך לעבוד זה יגיע, בכל מקרה התקדמנו מעל המשוער בשנה האחרונה. סנט אטיין תחזור לגדולתה בשנים הקרובות וההשתתפות שלנו בגביע אופ"א זו רק תחילת הדרך".

כדי לעמוד במשימה חייבת סנט אטיין להתמודד עם שדים מעברה. "בשנות ה-70 סנט אטיין ייצגה אחווה והצלחה עבור עיר של פועלים קשי יום ומשחקי הקבוצה היו הראשונים ששודרו בטלוויזיה", מספר יוהאן הוטבואה, ממחברי הספר "האפוס של סנט אטיין", "אבל מאז המועדון מקולל (קשיים פיננסיים שגרמו לירידות ליגה, פרשת זיוף הדרכונים ב-2001) וזה נמשך ונמשך, למרות האוהדים הנפלאים ההולכים איתו יד ביד". אולי דווקא סנט אטיין תהיה זו שתכניס מומנטום מחודש בכדורגל הצרפתי בזירה האירופית.