פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השופטים מגיעים לבית הדין

        למרות שבכל העולם שופטים טועים, אנו בטוחים ששלנו הם הכי חסרי מושג. בטח אחרי המחזור האחרון. דוד רוזנטל בודק מי ראוי לליגת העל

        "בא לי להרוג את השופט". הדובר הוא לא אחר מראש ממשלת פולין, דונלד טאסק, שלא הרגיש חמלה כלפי הווארד ווב. השופט הבריטי התעלם ביורו האחרון מנבדל ברור ושרק לפנדל מפוקפק בדקה ה-92, ואסטיץ' מאוסטריה כבש והשווה ל-1:1 כשהוא מחסל את סיכויי הפולנים לעלות לרבע הגמר. הנורבגי טום הנינג אוברבו שרק גם הוא לבעיטת-11 שספק אם הייתה לזכות רומניה ב-1:1 נגד איטליה ואלה רק שתי שגיאות מתוך טורניר רווי טעויות, שנחתם בהאשמה של שוער גרמניה, יינס להמן, כלפי האיטלקי רוברט רוזטי לאחר ההפסד 1:0 לספרד. "הוא משוחד", טען להמן, "בנוסף להיותו שחצן הוא הכריע את המשחק. בכל פעם שהכדור היה ב-16 שלהם, הוא שרק לעבירה לטובת ההגנה של ספרד. אפילו הם הופתעו כשקיבלו את השריקות האלה". רק ביום ראשון הייתה שערוריית שיפוט בליגה הארגנטינאית, וביום שני הושעה שופט הפוטבול אד הוקיולי, מבכירי השופטים ב-NFL, בשל טעות שהכריעה את המשחק בין סן דייגו לדנבר.

        שופטים הם בני אדם והם טועים בכל העולם, גם ברמות הגבוהות ביותר, אבל אצלנו הם נחשבים למוקצים ממש. כל שגיאה של שופט מעוררת ביקורת קשה וקריאות להחליפו. הפנדלים שלהם שרק משה בוחבוט בשבת, השער החוקי שפסל אסף קינן למכבי תל אביב ביום ראשון והשליפות המטורפות של לירן ליאני - כל אלה ועוד גורמים לנו כבר זמן רב לתהות האם יש בליגת העל שופטים ראויים. ניסינו לבדוק את הבכירים שבהם, ורק תזכרו שכמו השופטים - גם אנחנו שרקנו על מה שראינו עד עכשיו, ככה שיכול בהחלט להיות שפספסנו נבדל או שאישרנו שער לא חוקי. אתם, בכל אופן, יכולים לתת חוות דעת משלכם בטוקבקים.

        הבוגר

        באמצע שנות ה-90 החליט השופט הצעיר מאיר לוי לנהוג לפי בית שמאי ולהחמיר עם שחקנים. התוצאה הייתה לא מעט משחקים שבהן סיימו קבוצות בעשרה ובתשעה שחקנים. במרוצת השנים הבין לוי שכדי לשלוט במשחק לא חייבים לשלוח את היד לכיס כבר בפאול הראשון והתמתן, כשבמקביל הוא מקבל הרבה ריספקט מהשחקנים. לא בכדי אמר אייל ברקוביץ' שהוא השופט הטוב ביותר בארץ, מספר חודשים בלבד לאחר שגידף את לוי והורחק על ידו במשחק בין מכבי תל אביב להפועל נצרת עילית. לוי תמיד סמכותי וקרוב לאירועים, ולראיה הפנדל ששרק בשבת לזכות הפועל תל אביב. הנפילה של גילי ורמוט הייתה שווה בדיקה נוספת, לכאורה, אבל בהילוך החוזר לא היה שום ספק שדקל קינן משך אותו בחולצה, וגם קינן עצמו הביט על לוי בעיניים של "תפסת אותי".

        החלטת שיפוט: כנראה האיש הראוי ביותר לנהל היום משחק כדורגל בארץ.

        השחצן

        הבשורות הרעות אצל אלון יפת הן שכמעט בכל משחק יש לו טעות אחת גדולה. הבשורות הטובות הן שאיש לא חושד באינטגריטי שלו, ולכן הוא יוצא בזול מהטעויות הללו. יפת לא רואה נגיעות יד, מתעלם מהכשלות, לא תמיד מוציא את הכרטיס כשצריך, אבל הוא השופט הסמכותי ביותר בארץ. באירופה, אגב, זה לא עובד, ויפת שופד לא אחת על השגיאות שלו, מה שגרם לו לדרוך במקום ולא לקבל משחקים גדולים ביבשת.

        הבעיה הגדולה של יפת היא השחצנות. בשנים האחרונות נוצרה תחושה שאי אפשר לדבר אתו, שהוא מתנשא, שהוא נותן לשחקנים להרגיש נחותים, שהוא הכוכב על הדשא. הדבר ניכר בתנועות ידיו ובשפת גופו, אבל עם הצלחה קשה להתווכח ועובדה היא שגם מהמשחקים הקשים והנפיצים ביותר הוא וצוות קווניו יוצאים בשלום ובלי יותר מדי ביקורת.

        החלטת שיפוט: טוב, אבל לא כמו שהיה.

        האסתטי

        הג'ל והאסתטיקה המרובה של אסף קינן כבר מזמן הפכו למיתוס, ואולי הניקיון הזה הוא שמשפיע עליו לשרוק לעבירה לטובת ההגנה בכל מגע אווירי קליל. זו ללא ספק התכונה המעצבנת ביותר שלו. קינן לא שמע על המושג "לתת את הספק להתקפה", וכל בלם או מגן שעולה לנגיחה יכול להיות בטוח שבסוף המהלך הוא יקבל את הכדור במצב נייח. כך, למשל, בשער המפורסם שפסל למ.ס. אשדוד בעונה שעברה מול מכבי תל אביב בדקה ה-90, כשקינן שרק (מוקדם בהרבה משחשבו צופי הטלוויזיה) לעבירה שלא הייתה של דמיטאר מקרייב. גם ביום ראשון שרק קינן לאין ספור עבירות לטובת ההגנות למרות שלא היה קורה כלום לולא היה עוצר את המשחק. נהג בתבונה כשפסק על פי המלצת הקוון לפנדל לזכות בית"ר ירושלים, הוטעה על ידי אותו קוון ופסל שער חוקי למכבי תל אביב במחצית הראשונה. כפי שאפשר להבין מכל מה שנאמר, אסף קינן הוא שופט ראוי, אבל טועה לא אחת בהפעלת שיקול דעת. לפעמים, יותר מדי פעמים.

        החלטת שיפוט: עובר, אבל נכנס יותר מדי פעמים לאופסייד.

        האיש שלא מקבל אשראי

        עד לפני שנים לא רבות היה איתן תבריזי אחד השופטים השנואים על השחקנים בליגת העל. לפי טענות רבות, הוא לא הפסיק לנבל את הפה, כשרק בשנה שעברה התלוננו נגדו שחקני מכבי נתניה, וגם בהרצליה העלו נגדו האשמות (שלא הוכחו, יש לומר) על כך שקילל את הסדרן שלא איפשר לו לקבל כרטיס נוסף, ובשל כך שרק לפנדל תמוה שגרם להפסד הקבוצה להפועל תל אביב.

        נראה שבשנים האחרונות התמתן תבריזי, ומנער הפרא שהיה מהלך אימה על השחקנים הפך לשופט שקול ואחראי יותר. למרות זאת, היסטוריית העימותים שלו עם שחקנים ומאמנים גורמת להם להיות חשדניים כלפיו. העובדה שהוא משובץ למשחקי מפתח מעידה שבאיגוד מאמינים בו, ובו זמנית מראה כמה דליל מאגר השופטים הטובים שלנו.

        החלטת שיפוט: כל משחק רע שלו לוקח אותו כמה שנים אחורה. חייב להתמיד.

        הפקיד

        הבעיה הגדולה במשחק שאותו מנהל חיים יעקב היא שאם נשרק כדור חופשי מטר לפני קו החצי, לא תוכל להוציא את הכדור מהר מקו החצי עצמו. במלים אחרות, כל עבירה פירושה דיון מתמשך, מילוי טפסים, הגשת ערעור למחוזי וחידוש המשחק לאחר שלוש שנים וחצי של בוררות. יעקב הוא המקרה הקלאסי של משחק סכום אפס, כשהצופה צריך להחליט אם הוא מעדיף משחק שוטף ומהיר עם סיכון גבוה לטעויות, או משחק שנעצר בכל רגע אבל נטול שערוריות שיפוט. הוא תואם מרקוס מרק הגרמני בהבדל אחד: מרק מעצבן, שחצן ובעל יחסי ציבור, יעקב סתם איש נחמד אבל גם מאוד אפור ונטול כריזמה.

        החלטת שיפוט: אין פנדלים מפוקפקים, רק תעירו אותנו כשבעיטת הקרן תצא לדרך.

        הפוטנציאל

        לירן ליאני הוא בחור צעיר ונבון, תקוות הדור הבא של השופטים. בדרך כלל הוא מנהל את המשחק ביד רמה, ובשבת האחרונה, למרות שהרחיק ארבעה שחקנים, לא נשלחה לעברו אצבע מאשימה, לפחות לא בגלוי. הבעיה היא שליאני מתקשה לממש את הפוטנציאל שלו, ושיקול הדעת שלו היה לא אחת בעוכריו. בשנה שעברה הוא ניהל בצורה מחפירה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים 0:3 על בני יהודה בבלומפילד ושגה קשות גם ב-1:2 של מכבי חיפה על קרית שמונה. העובדה שהוא רק בן 26 מאפשרת לו ללמוד מהטעויות, וסביר להניח שבתוך חמש-שש שנים נקבל שופט סמכותי שגם לוקח, סופסוף, את ההחלטות הנכונות.

        החלטת שיפוט: ואם לא, אז מקסימום נקבל משחקים של 4:4, אחרי שכל קבוצה נשארה עם תשעה שחקנים והבקיעה שלושה פנדלים שלא היו. בסך הכל הפוטנציאל שם, אבל לא יזיק לו להשתפשף קצת כשופט רביעי או בליגות הנמוכות.

        המוכה

        הבעיה הגדולה של שי שטרית היא שהאישיות שלו לא מספיק חזקה כדי להגן על עצמו. בשל כך, הוא לא מקבל ריספקט מאוהדים ומקבוצות כאחד. הטרופית שפגעה לו בעין ב-2002, ההתנפלות של נמני והביקורות הקשות שהובילו להשעייתו אחרי המשחק אשתקד בין קרית שמונה למכבי תל אביב, השערוריה במשחק הנוער בין מכבי פתח תקוה למכבי נתניה, אלה רק מעט דוגמאות מהרזומה של שטרית. כמעט תמיד הוא יוצא מצולק, פיזית או נפשית. בתקשורת הוא נוקט בטקטיקת דוד לוי - "אני פגוע", "אני רוצה לפרוש", "חששתי לחיי", כשבכל פעם כזאת הוא מאבד עוד פיסת ריספקט מהקהל ומהשחקנים.

        החלטת שיפוט: לזכותו ייאמר שיש לו גם משחקים טובים. ניצל מירידה.

        הטועה המתמיד

        העניין עם משה בוחבוט הוא שהטעויות שלו כל כך מחרידות, שהמוצר "אמינות" כבר מזמן לא קיים אצלו בסטוקים. לפני שתי עונות, למשל, הוא פסק על פנדל מוצדק לבית"ר ירושלים והרחקה בלתי נמנעת של שאווייר אנדרסון ועדיין נצלב קשות על ידי רוני לוי ובכלי התקשורת. מאז, כך נדמה, בוחבוט עושה את הכל כדי להצדיק את הביקורות עליו. הוא מתעלם מעבירות קשות, לא רואה פנדלים שהיו, רואה פנדלים שלא היו, הכושר הגופני שלו לקוי ומגיע לא אחת לבירורים באיגוד השופטים. מופע האימה שלו בשבת גרם להקפאתו משיפוט בליגת העל, ועכשיו הזמן שלו לחשוב טוב מה לעשות לפני שהוא הופך לערן פרוסט הבא.

        החלטת שיפוט: צריך רק לקוות שיותר גרוע כבר לא יהיה. כרגע לא ראוי לשפוט בליגת העל.