הסטייה הקטנה שלי

Butcher me on the court
Too many elbows to report
Now you're poking me in the eye
Bill laimbeer motherfucker, it's time for you to die

(מתוך "Tough Guy", הביסטי בויז)

אין הרבה שחקנים שהביסטי בויז כתבו שיר שנאה במיוחד עבורם. למעשה, יש רק אחד כזה, וקוראים לו ביל ליימביר. אם אהדת את הניו יורק ניקס כמו במקרה של הביסטי בויז, או כל קבוצה אחרת בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, אפשר להבין את התסכול שאחז בך – סלע מחלוקת היחיד בהיסטוריה ביני ובין מייק די – מהנוכחות של הענק הערס הלבן והמסורבל, שככל הנראה גם דרור חג'ג' לוקח לו כדור בג'אמפ.

ליימביר, כמו כל הקבוצה בה שיחק, לא בחל בשום אמצעי – וכשאני אומר שום אמצעי, אני מתכוון לזה - כדי להשיג את מטרתו, שהיתה פשוטה למדי: להשיג את הכדור ולמסור אותו לאיזייה תומאס, אז עוד לא מאמן כושל ומטריד מינית, אלא הפוינט גארד הטוב בעולם; הוא מירפק, דחף, נגח, בעט (עד כמה שהרגל הכבדה הזו יכולה היתה להתרומם), שם רגל והרביץ, כשמבט הילד החנון והתמים עם השביל בצד לא מש מפניו לרגע.

הכרתי חנונים עצבניים וחזקים כמו ליימביר, כאלה שנדמה לך שאפשר להתעסק איתם עד שהם מורידים לך איזו לאטמה לפנים ומעיפים אותך קיבינימט, המום ונבוך; כאלה שאגרו כעסים במשך כל כך הרבה שנים, עד שלמעשה רק חיכו להזדמנות לפצוח באיזו תגרת ידיים שבה כל העוצמה והתסכול שהיו עצורים בהם במשך שנים יוכלו להתפרץ. זה גם מה שהפך את ליימביר לכה שנוא – מימד ההלם. ההלם שבחור לבן עם שביל בצד ואבא שמרוויח יותר ממנו (נא להגות במבטא שימי ריגרי) מפוצץ אותם ממכות. כן, זה קרה גם לקארים עבדול ג'באר.

זה גם מה שמבדיל בין ליימביר לבין החבורה האלימה שהקיפה אותו. הוא לא היה ילד אומלל בגטאות המחרידים של דטרויט, שגדל לתוך מציאות קשה וכאוטית - הוא חיפש אותה. הצורך שלו באלימות היה כה אמין ומרגש, כה סוחף ומדבק, עד שחיידק המרפקים והאגרופים דבק גם בכל חבריו לקבוצה, שהפכו בעקבותיו לילדים הרעים.

אבל לא ניתן לסכם את מהותו של ליימביר במכות בלבד. סנטר שעונד שתי טבעות אליפות על היד חייב לכלול הרבה יותר. וזה בהחלט נכון בנוגע לליימביר.

היתה לו הבנת משחק, אינטליגנציה שהעניקה לו עליונות כמעט על כל מי ששמר עליו, או נשמר על ידו, והיתה לו יד רכה כמו חזה של תיכוניסטית. הוא היה קלע העונשין המצטיין של הקבוצה וצלף שלשות בקבלנות, שידע גם מתי לזרוק. והוא היה נשמה, שזכות הקיום הכדורסלנית שלה צרוב בעיר דטרויט, ובדומה להרבה פיסטונים אחרים נשאר בקבוצה עד סוף הקריירה שלו. היי, הוא מאמן עכשיו את קבוצת הנשים של העיר, לכל הרוחות, כשריק מאהורן, עוד ילד רע במיוחד, משמש כעוזר שלו.

כמה לא מפתיע, אם כן, שלפני חודשיים נקלעו השניים פעם נוספת לתגרה אלימה במגרש. כי ככה זה עם ילדים רעים – הם אולי מתבגרים, אבל הלהט נשאר אותו הלהט.