פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גם השנה, יונייטד

        ראוי היה שהקומוניסט יהיה שרוף של פמאגוסטה, או חבר באולטראס של בוריסוב, אבל איכשהו, עלוב נפש שכמותו, יצא יונייטד. והוא מסביר

        מה לנו ולתאגיד הכדורגל מנצ'סטר גלזר יונייטד. בתיאטרון החלומות שהוקם אי שם בתחילת המאה הקודמת עבור פועלי התעשייה של העיר האפורה בצפון אנגליה, חולמים עכשיו בעיקר תיירים יפאנים, מנציחים את סקולס במצלמות הסוללרי, דופקים אפטר פרטי בחנויות המזכרות, שם חולצות של רונאלדו עם לוגו של נייקי נמכרות ב 50 פאונד חתיכה, מה לנו ולזה.

        מה לנו ולזה, אנחנו אוהדי הפועל, הצנועה, המסורבלת, הפגיעה, זו שתמיד נמצאת על סף קריסה, נאחזת בציפורניה בקיום. הרב הראשי עלי מוהר זרק פעם איזו הלכה בעניין והלך. אף פעם לא טרח להסביר את הזיקה שנראתה לו טבעית כל כך, מנצ'סטר באנגליה, הפועל בישראל, אל אל הפועל. אולי פעם הסביר, אבל מי זוכר, ועכשיו הוא איננו ומה עושים עם היונייטד הזו? עם האליפויות האלו והגביעים המעצבנים האלו, מה לנו ולזה?

        כבר היה מי שהגדיר נכונה את תמצית ההוויה של אוהד הפועל – תחילה מזהים איפה שכולם הולכים, ואז הולכים הפוך, ומה זו יונייטד אם לא בדיוק הניגוד. ללכת איפה שכולם הולכים. להיות גרופי של יונייטד זה לשמוע שלמה ארצי, לאכול כריך בארומה ולקרוא ידיעות אחרונות. בואו לא נתכחש ולא נעשה לעצמנו הנחות: לאהוד את יונייטד זה קצת כמו לאהוד את מכבי ת"א בכדורסל. ברררר...

        ולא שאין דברים לומר להגנתה ולהגנתנו. הדברים הרי מעט מורכבים יותר. הכסף הגדול והמושמץ, לא הובהל מבחוץ ולא צמח על גבם של עניי רוסיה, אלא הלך ונערם בעקבות הצלחה מקצועית שבאה אחרי שנים ארוכות של יובש. יונייטד של פרגי באה מלמטה, טיפסה צעד ועוד צעד בעבודה קשה, שנתיים ראשונות רק ניקו את השחקנים מנזקי האלכוהול, אחר כך חיסלו גם את שאריות הלוזריות בדם, ואז גביע אנגלי וגביע מחזיקות ומקום שני ורק אחר כך אליפות. ורק אחר כך באה ההגמוניה הכלכלית והמקצועית.

        ההגנה מבקשת לרשום בפרוטוקול שגם אז, בשנות התשעים, עדיין שמרה יונייטד על צביונה האנגלי, ובכל קבוצה גדולה שלה התעקשה לשריין מקום לשלושה חוטבי עצים לפחות, נווילים, ניקי באטים, שספק אם היו מוצאים את מקומם בסגל של גוטמן. ועוד לא אמרנו כלום על היחס לפרגוסון עצמו, שהוא הכל חוץ ממה שהיית מצפה מעסקים בעולם קפיטליסטי, שנוהגים לפטר ולהיפטר על כל תזוזה קלה מטה ועל כל החמצת פנדל. תנאי קביעות כאלה אין אפילו בחברת חשמל.

        ומסורת של כדורגל התקפי משובח, ואסון המסוק שקבר דור שלם, אלו כולן סיבות כבדות משקל לאהוב את יונייטד, מספיקות בהחלט לוויכוח שגרתי עם אוהדי צ'לסי בפאב השכונתי, אבל אלו לא ימי שיגרה עכשיו. ראש השנה הערב, מודי יבוא בחולצה לבנה, מלר יטבול תקצירים בדבש, יום לחשבון נפש, יום בו חייב האוהד המצוי להזכיר לעצמו שכבר אין בעצם היגיון בשיגעון. ואם היה כזה הוא חלף עם הגלזר. חלף עם חובות של מיליוני דולרים ממומנים בהלוואות בנקאיות שיוצרות יתרון לא הוגן על פני המתחרות. להודות שרוב הדברים היפים האלו הם נחלת העבר. שהוא יונייטד כי אבא פעם אמר, כי מוהר פעם כתב על זה טור, כי ככה זה. כי כשג'ון טרי ניגש לבעוט את הפנדל ההוא, לא היו תיירים יפנים בסביבה ולא לוגו של נייקי, רק תחושה שסוף העולם מגיע, כאן ועכשיו, ואין יותר טעם לחיים אם הטרי הזה בועט עכשיו פנימה ואי אפשר להסביר את זה.

        להודות שבעולם מתוקן אנחנו היינו צריכים להחזיק אצבעות לאנורתוזיס פמאגוסטה, או משתתפים קבועים בפורום השרופים של באטה בוריסוב , אבל איכשהו יצא יונייטד. בכל זאת, גם השנה, יונייטד. יאללה הפועל.