הם שלנו, הם כל החיים

אני לא יודע אם זה החום הכבד, העראק מאתמול או הלב שלי שמתרפא, אבל כשהגעתי בשישי האחרון לאיצטדיון הכה בי פלאש שזרק אותי היישר לשנות ה–80. אני בן 14, צעיף קשור למצחי, הטריבונה מלאה וכולם מחפשים את ג'קי. מי זה ג'קי? אם אביבי זוהר הוא אחד מסמליה של יפו על המגרש, ג'קי הוא מסמליה של אוהדי יפו על הטריבונה.

אז, בשנות ה-80, הריטואל היה קבוע. בכל פעם שיפו הבקיעה שער, עלתה מיד השאלה: "איפה הוא? מישהו ראה את ג'קי? ג'קי תשיר את ההמנון, היידה ג'קי!!". ואז ג'קי היה קם, הטריבונה היתה נכנסת למצב של דממה מוחלטת והוא מתחיל בקול רם:

"אחד עשר הם המלכים ואנחנו נסיכים
הם שלנו, הם כל החיים
הכל ניתן רק בשבילם, את הלב ואת הדם
היידה יפו לך קוראים כולםםםםםםםםםםםםם"

בימים ההם הקול שלו היה בעצם הקול של כולנו. היה בו כאב מהול בפשטות, אהבה גדולה ונשמה ענקית. היה בו משהו מטריף כשהוא שר את הבית "סולמנטה". לבדו, קצת מזייף, אבל למי לעזאזל אכפת. העיר יפו תמיד דאגה לייצר טיפוסים שונים ומשונים כאלה. אם אתה יפואי אתה תמיד תכיר חבר או בן משפחה שנפל לסמים, הידרדר לפשע, הסתבך בחובות או סתם השתגע. גם במקרה של ג'קי, החיים לא חייכו אליו יותר מדי. לפעמים הוא לא הגיע למשחקים וכששאלתי איפה הוא אמרו לי שהוא בטיפולים בבית חולים לחולי נפש. תמיד סקרן אותי בכאב האם היו לו רגעים של נחת בחייו, מעבר לאושר היחיד שהסבה לו אהובתו, מכבי יפו.

בתחילת דרכו של המיזם החדש נפתח בפורום באינטרנט המדור לחיפוש אוהדים. בכל שבוע צץ עוד אוהד ששאל: "איפה ג'קי?", "מה עם ג'קי?", "מצאתם אותו? איפה הוא?". בסוף מצאנו אותו באיזה הוסטל ליד התחנה המרכזית הישנה. ראיתי אותו בערב האוהדים הראשון, הוא נראה די מבסוט מכל הסיפור, אבל קצת נצבט לנו הלב. הוא הזדקן, נראה מוזנח, לא מגולח ועייף. כבר באותו הלילה העלינו בפורום הצעה לעשות מגבית ולעזור לו. מספר אוהדים התגייסו ותרמו, 50, 20, 200 שקל, כל אחד לפי יכולתו. מאז, פעם בחודש קופץ אליו אחד האוהדים ועורך עבורו קניות, מאוכל ועד לבגדים, ותמיד יש מישהו שדואג להביא אותו למשחקים. לפעמים הוא שר את ההמנון, לזכר הימים היפים. אבל אפשר להגיד שהוא כבר פרש מרצון מתפקיד המנצח על הקהל.

את מקומו בימים אלה ממלא אוהד שרוף ותיק לא פחות העונה לשם גרסיה. גם לגרסיה החיים לא חייכו יותר מדי. לפני מספר שנים הוא איבד את עידית בתו האהובה בתאונת דרכים, כשהיא רק בת 22. מכבי יפו היא הנחמה היחידה שנשארה לו בחייו. אחת מבקשותיו היתה שירשמו על המצבה שלו "מכבי יפו לנצח נצחים". לגרסיה מודל 2008 יש עשרות חיילים הנקראים "ילדי גרסיה", וביחד הם נקראים "הבלנקוס". הילדים האלה אוהבים ומעריצים אותו ברמות בלתי נתפסות, שלושה מהם אפילו קעקעו את שמו על היד שלהם. בפורום הרשמי באינטרנט הם בוחרים לעצמם שמות כמו "דודי עם גרסיה עד המוות", "דם בדם עם גרסיה", "ישראל רק עם גרסיה" וכו'. בכל משחק הם מקשטים את הטריבונה עם דגלים ושלטים, ולמשחק הם מגיעים עם תופים. העידוד שלהם לא פוסק לרגע.

אלה הן רק כמה דוגמאות עד כמה הקסם הישן של יפו, על נופיה המיוחדים, שעדיין קיים ב-2008 בין כותלי האיצטדיון. קסם של כדורגל מפעם, קסם של מכבי יפו. בשבוע שעבר, למשל, במשחק הגביע הראשון נגד בית"ר עזרא, הקבוצה התקשתה להבקיע עד שמשה (איש התחזוקה של האיצטדיון) פיזר מלח על המגרש. דקה אחר כך הבקענו והמשחק הסתיים בתוצאה 0:6. בשישי, סיבוב שני בגביע, לעיני יותר מ-1,000 יפואים, שיחקנו נגד קריית אונו. לאחר 90 דקות מורטות עצבים הסתיים המשחק בתוצאה 1:1 ונכנסנו להארכה. ילדי גרסיה והבלנקוס המתוסכלים המציאו שיר חדש שנקרא "משה מה קורה עם המלח!!". משה, שהתמהמה עד לאותו הרגע, הבין את הרמז ודקה לאחר מכן ביצע את ההוראה הטקטית. כשעלינו להארכה זה שוב עבד, כשניסן עזרן קרע את הרשת וחתם את התוצאה, 1:2 ליפו. למרות המלחמה של השחקנים, למרות הלב הענק של יוסי אבוקסיס, למרות שאני סומך על המאמן שלנו מומי אלקולומברה, אני מנצל את הבלוג כדי לצאת בקריאה נרגשת: בחייאת משה, תצטייד במלח לכל העונה.

11 המלכים - תודה שעליתם למגרש ונתתם לנו, הנסיכים בטריבונה, קצת נחת. זה איחוד משפחות היסטרי, ג'קי, גרסיה וילדיו, וגם אנחנו, כולנו שוב בחיים. נתראה במשחק הבא. "ושבו בנים לגבולם" - הם שלנו, הם כל החיים.

* קובי פרחי הוא מנהיגה של להקת המטאל הבינלאומית "אורפנד לנד" , פרחי משמש גם כדוברה הרשמי של מכבי קביליו יפו.