כל הסטיות שלנו

הסטייה הקטנה שלי

צ'רלס אוקלי הוא לא מוגבל, הוא שחקן גדול שכל קבוצה רצתה בשורותיה. ארז מיכאלי מרומם את הפורוורד, ומתקומם על הגדרתו כנגר

הוא נכנס לחדר, התיישב מולי ואמר: "למה שלא תכתוב על הסטייה הקטנה שלך, בטוח יש לך אחת". הרמתי את ראשי והנדתי לשלילה, "אין לי איזה מוגבל שאני אוהב, אני יכול לכתוב רק על שחקנים גדולים שאני מעריך". "מי למשל", הוא היקשה. "אני יודע...לא יודע...אני אוהב את צ'רלס אוקלי". "הא!", אורו עיניו, "זו יופי של סטייה. ממש נגר".

שומו שמיים. אם אלה בני האדם המסתובבים בעולמנו, מבחינתי, כל התנגשות עם כוכב שביט או אסטרואיד היא מבורכת. דבריו אלה כפו עליי הר כגיגית, והייתי חייב להגן על כבודו של מי שהיה במשך עשור הלב של ניו יורק ניקס.

לא, זו לא סטייה לאהוב את אוקלי, אלא חובה אלמנטרית של כל חובב כדורסל עלי אדמות. מבחינתי, אני נאבק כאן על המובן מאליו.

עוד בוואלה! NEWS

כשבחוץ גשום וקר: תרגילים מומלצים לפעילות גופנית ביתית

לכתבה המלאה

העיר זה אני

הניקס של סוף שנות ה-80 בואכה אמצע שנות ה-90 ייצגו נאמנה את ניו יורק. זו הייתה קבוצה עם אופי וגאווה, כמו שרק לתפוח הגדול יש. צ'רלי, יותר מכולם, סימל את העיר. בעוד שפטריק יואינג נצץ כמו וול סטריט וג'ון סטארקס התפרע כמו החבר'ה מהארלם, אוקלי חרג מגבולות מנהטן - וניו יורק כולה השתקפה בדמותו.

קשיחותו ייצגה את רחובות הברונקס; הזיעה שניגרה ממנו במאבק על כל ריבאונד הייתה זיעת הפועלים והמעמד הבינוני מרובע קווינס; השקט הנפשי שלו הזכיר את הפסטורליות של סטייטן איילנד; המלחמה על הפרקט הייתה מלחמת ההישרדות של הדומיניקנים בוושינגטון הייטס מצפון מנהטן, והכל תובל בתחושת שליחות של בוני גשר ברוקלין, ובמוסר עבודה של פועל במספנות העיר.

מאז שחר ילדותי תמיד אהבתי את אנשי השרירים הגבוהים, אלה שנלחמים בצבע, עטים על הריבאונד, דופקים גגות, דוחפים בחסימות ואם אפשר אז גם הולכים מכות על הפרקט. עזבו אותי מכל הגמדים האלה שמוסרים וזורקים שלשות (חוץ מאיזייה ומג'יק, שהוא בכלל לא גמד).

ואכן, אוקלי הוא גבוה שכל קבוצה בעולם הייתה רוצה בשורותיה, ורק משום אופיו הצנוע ומנהיגותו השקטה, הוא לא זכה לתהילה לה זכו פורוורדים אחרים. הוא עד כדי כך לא זכה לתהילה, שאהבה אליו מוגדרת כסטייה. ואני שואל אתכם איך אפשר לחשוב על אהבה לשחקן הגנה אדיר, פאוור פורוורד נטול אגו ששם את הקבוצה לפני כל דבר אחר, ידע למסור ולא פחד לקחת זריקה בסוף שעון, איש שרירים עם קליעה רכה מחצי מרחק, כעל סטייה?

משהו פה עקום חבר'ה. אם זו סטייה, אז אני בחברה טובה מאוד, כי גם מייקל ג'ורדן, ירום הודו, אוהב את צ'רלי. השניים הם באדי'ס עוד מימי שיקגו בולס, לפני שאוקלי עבר לגארדן. ג'ורדן העריך את אוקלי לא רק מחוץ לפרקט אלא גם עליו, וזה אומר הכל.

קשיחות של בטון ושארם של שק אבנים

בעונת 1989/90 קלע מספר 34 בגארדן 14.6 נקודות, הוריד 10.5 ריבאונדים למשחק, והיה אחד מגיבורי הסדרה בה הניקס יצאו מקבר של 2:0 נגד הסלטיקס בדרך לסיבוב השני של הפלייאוף. אח, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, לבה של ה-Beast of the East.

עד היום אני מתרגש מהקו הקדמי האדיר שהיה לניקס בתקופה ההיא (ותתעלמו רגע מצ'רלס "לייאפ" סמית'), עם יואינג, אוקלי, אנתוני מייסון, קסבייר מקדניאל (לעונה אחת בלבד) שיחד עם סטארקס, דרק הארפר, מרק ג'קסון שעבר בסביבה, דוק ריברס ועוד כל מיני יוברט דייויסים שהתרוצצו בין הרגליים, השלים קבוצה כלבבי: שורטת, מרביצה, נושכת, הגנתית. קשיחות של בטון ושארם של שק מלא אבנים.

הם לא שכחו את המורשת ודאגו להפסיד כל פעם לשיקגו, וגם כשהגיעו לגמר, ידעו לתת את התואר לאולג'ואן, כמו שרק הניקס יודעים להעניק טבעות אליפות. כל אותן שנים אוקלי היה הדבק. מתחת למסה האדירה התחבאה נפש רגישה, בעלת אינטליגנציה רגשית, ולכן צ'רלי תמיד היה זה שהרגיע את סטארקס, נתן עצה טובה לאקסמן או עזר בשקט ליואינג.

הוא שנא את השואו אוף של כל הבראת'רז בליגה, וסלד מהמריחואנה, הערסיאדה והכסף המהיר שעבר להם מתחת לידיים, עוד לפני שדפקו דאנק אחד. עוד אז, כששיחק בטורונטו, הוא הצהיר שמווינס קרטר לא ייצא שום דבר. כן, בנוסף לכל הוא גם היה נביא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully