פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הדאון החמישי

        פינה חדשה של איליה רוסינסקי, שינתח מדי יום חמישי את השבוע שחלף עם קריצה לזה שיהיה. לפתיחה: פטריוטס, קולטס וג'איינטס גם

        פתיחה מוזרה משהו הייתה לעונה הנוכחית. אינדי מפסידה בבית לשיקגו, סן דייגו לקרוליינה, אטלנטה מפרקת את דטרויט, ג'קסונוויל מפסידה בטנסי וטום בריידי גומר את העונה. נכון, היו לנו כבר פתיחות מפתיעות ב-NFL וקשה להסיק מסקנות על פי המחזור הראשון בלבד, אבל אם לא אנסה לעשות זאת – לא יהיה על מה לכתוב. אז הנה, יצאנו לדרך.

        לו לפחות הייתה להם הגנה

        הפציעה של בריידי גומרת, ככל הנראה, את שאיפות הסופרבול של הפטריוטס בעונה הנוכחית. זה לא נשמע מקורי במיוחד, אבל אולי הנימוק לטענה הזו כן. רבים אומרים כי בנוסף לבריידי, בהתקפה של הפאטס יש המון כלים שכוללים את רנדי מוס, ווס וולקר, בנג'מין ווטסון, לורנס מרוני וקו התקפה מצוין. אז למה חייבים את בריידי? מדוע קוורטרבק בינוני לא יכול להשתמש בסגל הנהדר שסביבו ולעזור לקבוצה לנצח?

        ראשית, מדובר בספרד-אופנס שנבנה במיוחד עבור בריידי ובהתאם לנתוניו הנדירים, המשלבים קריאת הגנות, יכולת קבלת החלטות ודיוק מופתי במסירה. מערך הספרד הינו מורכב ומסובך מאוד – אין הרבה קוורטרבקים שמסוגלים להריץ אותו בצורה תקינה. הספרד יכול להיות קטלני עם קוורטרבק יוצא דופן, אך בניגוד להתקפת החוף המערבית, חסר יעילות לחלוטין עם קוורטרבק בינוני.

        שנית, התקפה שמאבדת קוורטרבק כוכב זקוקה להגנת ברזל. במידה שלפטריוטס הייתה העונה את ההגנה של 2003, שאפשרה ליריבות 4.4 יארד למהלך בלבד, ייתכן שחסרונו של בריידי היה פחות משמעותי. הבעיה היא שההגנה הנוכחית של ניו אינגלנד הינה חסרה, זקנה ואיטית עוד יותר מזאת שאפשרה 4.9 יארד למהלך בעונה שעברה. בתנאים האלה, ספק גדול אם הפטריוטס יוכלו לנצח מבלי שבריידי ידאג לשים 30 נקודות על הלוח, והמשחק מול הצ'יפס הראה זאת בבירור.

        מה קרה לאינדי?

        נגד שיקגו מרכז קו ההתקפה של הקולטס היה חדש לגמרי יחסית לעונה שעברה: ריצ'רד, ג'ונסון ופדרקייל החליפו את לילג'ה, סקוט וסטרדיי, שהרכיבו לאורך שנים את אחד הקוים הטובים בליגה. בהתחשב בעובדה, שלטוני אוגו זהי רק העונה השנייה בליגה, קו ההתקפה לא היה הצד החזק ביותר במשחק של הקולטס ביום ראשון, לא בתחום הריצה ולא בתחום המסירה.

        עם סך הכל 53 יארד בריצה קשה מאוד לנצח משחק, במיוחד כשמדובר ב-3.5 יארד בלבד בממוצע לנשיאה. שחקני הפנים של הברס חדרו באופן קבוע את מרכז קו ההתקפה של אינדי וסגרו לרצים את נתיבי הריצה (שתי דוגמאות בולטות – הסייפטי על אדאי שהעלה את שיקגו ל-6:12 ותאקל להפסד יארדים של רודס בדאון רביעי). כשמשחק הריצה נתקע, מאנינג התבקש למסור 49 פעמים. למרבה הצער, גם במצבי מסירה קו ההתקפה לא ממש הצטיין: לפייטון כמעט אף פעם לא היה פוקט יציב, מה שהעמיד אותו תחת לחץ מתמיד. במצב שכזה, מאנינג, שלא היה חד מספיק כי לא שיחק כלל בקדם עונה בגלל פציעה, לא יכול היה לנצח.

        אמרנו כבר שקשה לנצח עם 3.5 יארד למהלך ריצה? אז נאמר גם שקל מאוד להפסיד אם אתה סופג 183 יארד בריצה עם 4.7 בממוצע לנשיאה. לעומת הבעיה ההתקפית שצוינה לעיל, הגנת ריצה גרועה זה לא משהו חדש לקולטס. ב-2006 הגנתם הייתה אחרונה בליגה בתחום הריצה, בזמן שההפסד המפורסם לג'אגוארס בתוצאה 44:17 לקראת סיום העונה הסדירה נראה כמו ארמגדון לאוהדי קבוצה רבים. באותו משחק הם ספגו 375 יארד על הקרקע, ככה שהקולטס יכולים להתעודד – הם כבר היו במצבים גרועים יותר. הם יכולים להתעודד גם בכך שבאותה עונה, בדרך פלא, ההגנה שלהם השתדרגה בפלייאוף והפכה מהאחרונה לראשונה, דבר שהווה את הסיבה המרכזית לזכייה של אינדי בסופרבול באותה עונה.

        חשבון נפש בהגנת הצ'ארג'רס

        מי שרוצה לראות כיצד הגנה יכולה להפסיד משחק כמעט לבדה, חייב לראות את סן דייגו – קרוליינה. הלחץ על דלהום לא היה קיים וגם הגנת ריצה של הצ'ארג'רס חטפה קרוב לחמישה יארדים בממוצע למהלך. האחריות על שתי התקלות הללו נופלת על הליינבקרים של הקבוצה. במערך ההגנתי של שלושה לפנים, בו משחקים הצ'ארג'רס, תפקידה של השלישיה הקדמית היא להעסיק את קו ההתקפה של היריבה, בזמן שתפקידיהם של הליינבקרים הם לעשות פס ראש או לבצע תאקלים, בהתאם לסוג של המהלך. במשחק ביום ראשון, הליינבקרים של סן דייגו לא הצליחו להתגבר על שחקני הקו של הפנתרס, ומצד שני פספסו אינספור תאקלים על הרצים.

        שון מרימן? אני אפילו לא מדבר על העובדה שהוא סיכן את כל הקריירה שלו בהחלטתו לשחק עם קרע ברצועות הברך. אם הוא היה מועיל לקבוצה – מילא. העניין הוא שבמצבו הנוכחי הוא חסר תועלת לחלוטין – בלא התקינות של כל הרצועות, הברך מאבדת את גמישותה, דבר שלא מאפשר לשנות כיוון בצורה מהירה ולעשות את הצעד הראשון הקטלני, האופייני למרימן הבריא. מיותר לציין שלשחקן בתפקידו של מרימן, בלי שתי התכונות האלה אין מה לחפש על המגרש. בסוף הוא הבין זאת והסכים לניתוח (או שהכריחו אותו).

        הדרייב האחרון שהביא לפנתרס את הניצחון היווה הדגמה ברורה וקולעת לביטויו המפורסם של ג'ון מאדן: "כל מה שהגנת פריוונט עושה עבורך זה למנוע ממך לנצח". הגנה מרובת שחקני קו אחורי שוויתרה לגמרי על הפס ראש, איפשרה לדלהום למסור 68 יארד בדרייב האחרון (כמעט שליש מהיארדים שהוא מסר בכל המשחק) כולל TD ל-14 יארד עם 0:00 על השעון. לעולם אל תוותרו על הפס ראש – העונש לא יאחר לבוא.

        ומה עם האלופה?

        בעקבות המשחק של הג'איינטס עולות כמה נקודות חיוביות וחיוביות פחות מבחינת מחזיקת גביע וינס לומבארדי. בואו נתייחס לעיקריות שבהן, ותחילה לנקודות שמעוררות דאגה.

        - ההתקפה של הג'איינטס נראתה בלתי ניתנת לעצירה בתחילת המשחק, אך במהלכו הלכה ודעכה מול קו אחורי מחורר כמו של הרדסקינס. ספרינגס בכלל לא שיחק, רוג'רס רק חזר מהקרע ברצועות הברך וסמות' נדד במשך כל המשק בין המגרש למרפאה. אולם, הענקים שמו רק 16 נקודות בכל המשחק ו-0 במחצית השנייה, בזמן שבהיעדר העומק בהגנה של וושינגטון זה היה צריך להסתיים בשלושים נקודות לפחות. אחרי שהקבוצה צברה יתרון, ההתקפה של הג'איינטס הפכה לקונסרבטיבית לחלוטין (32 ניסיונות ריצה זה רק שניים פחות מהממוצע של הטייטנס, שהובילה את הליגה בתחום הזה בעונה שעברה), מה שמסתדר, כאמור, עם הגישה ההתקפית השל הקבוצה בשנה שעברה: יותר ריצה, פחות איליי (זה לא אני, זו המציאות שמכריחה אותי לחזור על עצמי).

        - למה פחות איליי? הוא החל את המשחק טוב מאוד, בזמן שהוא מנצל את הדלילות בהגנה של היריבה ואת נוכחותו של בורס. אולם מאנינג סיים את המשחק עם 19 מ-35 מהשדה ל-216 יארדים בלבד, ללא טאצ'דאון במסירה, ועם חטיפה מטופשת למדי (ה-MVP של הסופרבול לא אמור לדעת שלא כדאי לזרוק כדור לתוך דבוקה של שחקנים בניסיון להימנע מהסאק?). אם הידיים של שחקני ההגנה של וושינגטון לא היו עשויות מעץ (נשמע מוכר, לא?), איליי בכיף היה מסיים את המשחק גם עם 4-5 חטיפות.
        - ההגנה של הג'איינטס לא אכזבה, אבל הייתה רחוקה מלהציג את הרמה של העונה הקודמת. שחקני הקו הגיעו לקמפבל כמעט אך ורק בעזרת הבליץ, כלומר, הלחץ של ארבעה לא היה מספיק יעיל (כזכור, בעונה שעברה הלחץ של הרביעייה הקדמית לבדה לא היה ניתן לבלימה). בגלל החולשה של יריבתה ביום חמישי, ההגנה של הג'איינטס לא שילמה על הלחץ הלא מספיק עקבי שלה על הקוורטרבק, אבל היא תיבחן בהמשך העונה במבחנים קשים הרבה יותר. ועכשיו לנקודות החיוביות.

        - פלקסיקו בורס הולך לפרובול. על אף העובדה שקיבל שמירה כפולה ברוב שלבי המשחק, בורס היה פנוי בכל מהלך ותפס את כל מה שנע לעברו (10 מסירות ל-133 יארד). ככה זה כשמקבלים חוזה חדש.

        - התחלה איטית של העונה היא משהו שהג'איינטס מכירים היטב (ע"ע השנה שעברה). למרות הנאמר לעיל, אני סבור כי הפס ראש שלהם ילך וישתפר במהלך העונה בדומה לאשתקד. אחרי ששני הקיצוניים ההגנתיים הפותחים מהעונה שעברה הוחלפו (כל אחד מהסיבות שלו) לא פשוט להחזיר את ההגנה לתלם. אבל תסמכו על ספגנולו – הוא את שלו יעשה, והפס ראש של קבוצתו יחזור להיות מפחיד.

        - ברנדון ג'ייקובס הולך לדרוס הרבה הגנות העונה. הסטטיסטיקות שלו פחות חשובות, מהלך הדריסה של לה רון לנדרי הוא זה ששכנע אותי בכך שלג'יקובס הולכת להיות עונה מפלצתית. בנוסף לפס ראש העתיד להשתפר, ג'ייקובס יהווה גורם נוסף לכך שיהיה קשה מאוד ליריבות לחזור מפיגור נגד קבוצתו.

        צריך לרוץ מהר, לרוץ מהר

        - מאט פורטה הרוקי הוא רץ שמתאים כמו כפפה ליד להתקפה של שיקגו, שלא בונה את עצמה סביב הקוורטרבק: ניתן להשתמש בו בכל מהלך, הוא יכול לרוץ, לתפוס וגם לחסום. נכון, ההגנה של אינדי לא הייתה קיימת, אבל 123 יארד מ-23 ניסיונות (למי שראה את הסרט "The Number 23" עם ג'ים קארי) זה וואחד משחק בכורה.

        - אחרי כמה עונות מאכזבות, פוקס נזכר לשוב ולבנות בקרוליינה התקפת ריצה, שהוכיחה את יעילותה כבר במשחק הראשון של העונה. התקפת ריצה הייתה זו שהובילה את קרוליינה לסופרבול ב-2003, אז היא הייתה שלישית בליגה בנסיונות ריצה ושביעית ביארדים. האם ההיסטוריה חוזרת? בטוח שזה מה שפוקס היה רוצה שיקרה.

        - כבר חשבתי שאף תופס רוקי לא יעבור את דשאן ג'קסון (פילדלפיה) במחזור הראשון (6 תפיסות ל-106 יארד נגד הראמס), ולפתע בא אדי רויאל מדנבר ותפס 9 כדורים ל-146 יארד. אגב, מי ששמר עליו ברוב שלבי המשחק היה דאנג'לו הול, שהגיע לריידרס בפגרה תמורת סכום עתק במטרה לחזק את הגנת המסירה של אל דייויס. אז מה קורה, מר דייויס? ישן טוב בלילות?

        - בניגוד לרויאל, ג'קסון ופורטה, כריס לונג, הבחירה השניה בדראפט האחרון, גילה שחיי הרוקי לא פשוטים כלל: תרה ת'ומאס, התאקל השמאלי של האיגלס, עשה ממנו צחוק במשך כל המשחק. עד כה לונג מתקשה להשתלב במערך של 4-3, אחרי ששיחק בווירג'יניה בתור קיצוני הגנתי במערך של שלושה לפנים.

        - עושה רושם, שג'ייסון קמפבל, בדומה לשאר שחקני הרדסקינס, עדיין רחוק מלהבין את כללי התקפת החוף המערבי, אותה מנסה ג'ים זורן ללמד ללא הצלחה יתרה (יש לי הרגשה שהוא לא מלמד מספיק טוב). קמפבל לא יכול "להינעל" על תופס אחד בכל מהלך, כפי שהוא עשה ביום חמישי האחרון. הכלל הבסיסי של ה-WCO הוא לשחרר את הכדור הכי מהר שאפשר לתופס שמתפנה ראשון, מה שמחייב את הקוורטרבק לבחון את כל אופציות המסירה, מבלי להיצמד לזאת שמוגדרת במהלך.

        - אם הוייקינגס לא יפתחו משחק מסירה יעיל, אדריאן פיטרסון הולך כל העונה לרוץ נגד שמונה ותשעה שחקנים בקופסה. השאלה היא כיצד מפתחים משחק מסירה עם טרווריס ג'קסון בקוורטרבק?

        - הקפדתי בכוונה שלא לומר אף מילה על פארב, פאקרס והג'טס. די, כמה אפשר?