סם פרקינס - הסטייה הקטנה

אני בדעה שאם שואלים אדם מה הסטייה שלו, בכל תחום שהוא, התשובה צריכה להגיע מהר. אם היא לא מגיעה מהר, זו לא באמת סטיה. לכן כאשר ביקשו ממני לכתוב על הסטייה הקטנה שלי בתחום שחקני הכדורסל המוגבלים באשר הם, היה לי קל מאד וידעתי מיד מי יהיה האיש עליו אכתוב.

יש שחקנים מסוימים ששמם חרג מזמן מתחום הכדורסל הטהור, ועצם אזכורם מכיל משמעות רחבה הרבה יותר. סם פרקינס הוא האיש שלי, מותג בפני עצמו. הזכרונות שלי מסם "Big Smooth" פרקינס הולכים הרבה שנים אחורה, ואותם לא אשכח לעולם.

פרקינס פרץ אל חיי בתור כדורסלן, אך דאג להישאר שם בתור מושג. בתור ילד לא ממש היה אכפת לי שבחור צעיר בשם זה נבחר מיד אחרי מייקל ג'ורדן בדראפט של 1984, וגם לא ממש עיקצץ לי כשנרשם לדיראון עולם שאחריו נבחרו צ'ארלס בארקלי, קווין וויליס (הוא עדיין משחק, לא?), אוטיס ת'ורפ, ג'ון סטוקטון וקארל לואיס (כן, כן, אתלט העל נבחר על ידי הבולס באותו דראפט אלמותי, בבחירה ה- 208). הרבה שחקנים גדולים יצאו בסופו של דבר מאותו דראפט, ובין היתר סם שלי השלים 18 שנים ארוכות ויפות בליגה.

אבל הפעם הראשונה שפרקינס נחרט בזכרוני היתה בעונת 1990/91 כאשר הוא חבר אל חברו לקולג' ג'יימס וורתי כדי לעזור לסגולים-צהובים של הלייקרס מתחת לסלים, שם חסרו כוחות שתי עונות לאחר הפרישה של קארים עבדול ג'באר הגדול.

למרות שהיתה זו רק עונתו השביעית, כבר אז הוא נראה כמו זקן שמשחק על אדי דלק, ומשום מה עומד כמו חייזר מאחורי הקשת ומטיל שלשות. בגמר של אותה עונה בא הרגע הגדול באמת שלו. הלייקרס שלי עלו לסדרת הגמר שסימלה יותר מכל את סיום התקופה שלהם ואת התחלת תקופת הבולס וג'ורדן הגדול, אבל במשחק מספר 1 של אותה סדרה בין הבולס ללייקרס נורה טיל טומהוק אחד של פרקינס בדקה האחרונה, הרחק מעבר לקשת, ששלח את הבולס המומים עם הפסד, ואת הלייקרס לחלום על עוד אליפות. זה כמובן לא הספיק והבולס ניצחו אחר כך 4 פעמים ברציפות, אבל לרגע אחד, ליום וחצי אם לדייק, פרקינס קנה את עולמו.

תבינו, פרקינס שרד בליגה הקשה הזו עד שנת 2000. הוא אף פעם לא היה לכוכב, אבל עצם נוכחותו הספיקה. בסיאטל הוא הפך עד מהרה לשחקן האהוב ביותר על האוהדים. עד כדי כך. עברו שם בימיו שון קמפ הבעייתי, גארי פייטון עם האופי הנשכני, דייל אליס עם הידית, ואחרים, ופרקינס היה הסבא של האוהדים, עם תנועה על המגרש שמזכירה יותר נהג בכביש שאף אחד לא רוצה להיתקע מאחוריו, ולא שחקן NBA.

וזה לא מקרה שהאנשים שאנחנו אוהבים בספורט הזה הם לאו דווקא אתלטי העל. פרקינס עם מראה הסבא מפרלמנט השש בש בגינה הציבורית הסמוכה לביתכם הוא עוד דוגמה לכך. האנשים האלו מזכירים לנו אותנו, עם כל המגבלות שלנו, ונותנים לנו תקווה שהכל אפשרי, ושלא פחות חשוב, שיאהבו אותנו בסופו של דבר בזכות האופי שלנו ולא בזכות הדאנקים.

בליגה של חבר'ה צעירים שמחפשים את ההיי לייטס וחולמים להגיע ל-10 המהלכים הגדולים של העונה, תמיד ישנם בורות קטנים, ואז, מה לעשות, צריך מישהו שינקה את הלכלוך. גם בשביל זה פרקינס היה שם. צריך שלשה כדי לחזור לעניינים? סם יקלע אותה. נקודות בצבע? לפרקינס היה בייבי הוק די קטלני, גם אם דוחה. עזרה בהגנה? האיש הגדול גילה גמישות מפתיעה בתפעול הגוף המגושם למראה. ריבאונד? מסירה בצבע? חסימה כפולה? סם היה במשך שנים הפועל השחור שתמיד היה שם.

אבל מעבר לכל, במבט לאחור, אני חוזר להתחלה. לא הכדורסל שלו הפך אותו למותג בבית משפחת לזר, כי היו כל כך הרבה שחקנים טובים ממנו. זו הנונשלנטיות של האיש עם המבט העייף והאדיש, עליו אמר פעם שימי ריגר באיזה משחק חסר משמעות שהוא בן 84, אבל עדיין זורק שלשות כאילו אתמול בחרו אותו בדראפט. המשפט הזה, יחד עם סמי שלנו, הפך לנכס צאן ברזל אצלנו בחבר'ה, וכיום נותר מיותם. איפה ישנם עוד שחקנים כמו האיש ההוא, איפה?