הסטייה הקטנה שלי

דרק הארפר היה זה שאשם. ופט ריילי. בעיקר ריילי. הארפר מסר לו שוב ושוב, וריילי השאיר אותו על המגרש למרות שברור שהידית שלו לא עובדת. אז בבקשה אל תבואו בטענות לג'ון סטארקס

אבל סטארקס הוא זה שההיסטוריה זוכרת כלוזר שהפסיד לניו יורק ניקס את המשחק השביעי והמכריע בגמר של 1994 נגד היוסטון רוקטס. זו יכולה היתה להיות האליפות הראשונה של הניקס מאז 1973, אבל לא. ואת מי מאשימים? את זה שהשליך 2 מ-18 מהשדה, כולל 0 מ-11 מהשלוש.

מי זוכר שאותו סטארקס קלע 16 נקודות ברבע הרביעי במשחק 6, ואם שאר הקבוצה היתה משחקת ברמה שלו אז לא היה בכלל צורך במשחק 7. הוא גם היה זה שלקח את מה שיכולה היתה להיות זריקת האליפות, רק שהאקים אולג'ואן, החוסם הגדול בכל הזמנים, זינק כמו פנתר, והחלום נגוז.

מי זוכר שמדובר בשחקן עם כשרון ממוצע לכל היותר, שהפך לאולסטאר בזכות ביצים של פיל ומחסור מוחלט בפחד. אלה הדברים שנשכחו. קריירה שלמה שנבנתה על קליעה ברצף, אומץ ומחסור מוחלט במצפון מכוסה בעננה, בגלל לילה אחד שבו הידית לא עבדה, וכל מה שעמד לרשותו היה האומץ.

מאז שאני אוהד ניקס, תמיד יש שחקן אחד בקבוצה שבו מתמקדת האהבה שלי. בהתחלה זה היה מארק ג'קסון, שהיה רוקי נפלא וזכה לתמיכתי גם כשההנהלה איבדה בו אמון. את מקומו תפס סטארקס, מי שעבד כנער שקיות בסופרמרקט אבל סירב לאבד תקווה. מאז? לטרל ספריוול, טרבור אריזה ודייויד לי.

לכן קל להבין מדוע סטארקס הוא זה שאני עדיין זוכר בחיבה. כן, הוא החטיא בלי מצפון במשחק השביעי ב-1994, אבל לפחות הוא לא מטורף כמו ספרי או חסר משמעות כמו אריזה. ובינינו, יהיה יותר מדויק להגיד שאני לא אוהב את דייויד לי כמו שאני לא מתעב אותו, כמו את רוב חבריו לקבוצה.

מבחינתי, סטארקס הוא סמל לימים טובים יותר. כן, הניקס היו הקבוצה המגעילה ביותר בליגה באותם ימים, אבל לפחות הם היו קבוצה. כיום, כאשר מתבצע סוף כל סוף ניקוי אורוות לאחר שנות איזייה תומאס הנוראיות, קשה שלא להיזכר בערגה בימים בהם הדבר השלילי ביותר בניקס היה שהם נטו להרביץ לשחקנים יריבים.

אתם יודעים מי מרביץ לשחקנים יריבים? סן אנטוניו. הניקס של סטארקס היתה קבוצה שיריבות פחדו ממנה. גם מהיכולות שלה, אבל בעיקר מהאופי שלה. והאופי הזה היה האופי של סטארקס, שחקן שכמו כל חבריו לקבוצה - חוץ מהסנטר המוכשר והאפס עליו לא נדבר - עשה את המקסימום עם המינימום.

ונחזור למשחק השביעי ההוא. סטארקס הוא לא רכז. הוא גם לא מאמן. הוא קלע. זה מה שהוא יודע לעשות. יש לו כדור ביד וסל מולו? הוא יזרוק. זה מה שהפך אותו לכוכב. הארפר היה צריך למסור לשחקנים אחרים (אם מישהו שאינו סטארקס, נאמר הסנטר ההוא, היה רוצה את הכדור). ריילי צריך היה להוציא אותו. לפחות לזמן מה. להרגיע אותו. לדבר איתו. להעלות למגרש את רולנדו בלקמן או את יוברט דייויס. אבל לא. ריילי, המאמן המוערך יתר על המידה בתולדות הכדורסל (וגם: בוגד), השאיר את סטארקס על המגרש, והמשיך לתת לו את הכדור. וכך קיבל שחקן שהוא ווינר אמיתי תווית נצחית של לוזר.

וכן, ג'ון סטארקס הוא ווינר. שחקן שהכישרון שלו הספיק כדי להיות שחקן ממש מוצלח ביוון הפך לאולסטאר ולכוכב של קבוצה בגמר ה-NBA. זה ווינר, כי לוזר ממשיך היה לעבוד בסופר. או מפחד להמשיך לזרוק כשהקבוצה שלו מחפשת אליפות.

ויותר מכל, סטארקס הוא שחקן שממש אהבתי לאהוב. שחקן שהיה כיף לתמוך בו ולהריע לו. שחקן שגם אדם חסר יכולת אתלטית כמוני יכול להזדהות איתו. כי מי יודע, אולי גם אני עוד אוכל להטביע פעם על ג'ורדן בריחוף עם יד שמאל מושטת לשחקים.