הפרויקט הזה ממש מהווה חדירה לפרטיות. אני מרגיש שהוא מצריך אותי לצאת מהארון, וזה לא נעים. המחשבות הראשונות שלי היו על הנגרים של שיקגו בשנות התשעים העליזות, אתם יודעים, ג'ון פקסון, סטיב קר, בי ג'יי ארמסטרונג, או אולי ג'אד בושלר או ביל וונינגטון. אבל הם לא היו מעניינים במיוחד.
ואז אמרתי - הו הו, אכתוב על הוראס גרנט, שעשה מעשה לואיש פיגו וערק לשורות אורלנדו מג'יק, רק כדי לחגוג על פרקט היונייטד סנטר ב-1995, בזמן שמייקל ג'ורדן ירד לחדרי ההלבשה מוכה ומושפל. נכון שגרנט היה שחקן מוגבל שבעיקר הרביץ מתחת לסלים וזרק ג'אמפים מרחוק, ונכון שהיה שק החבטות של ג'ורדן ושל פיל ג'קסון בשלוש האליפויות של 1991 עד 1993, שהשפילו וביזו אותו מול חבריו שוב ושוב. אבל אין מין שחקן מוגבל הוא השחקן השלישי הטוב ביותר של קבוצה שזכתה בת'ריפיט?
או אז התחילה לחלחל למוחי ההבנה שהיציאה מן הארון איננה יכולה להיות אירוע מלבב ונעים בו אני נזכר בערגה בשחקן שאהבתי לאהוב, כי איזו מין סטייה זו בדיוק. ופתאום האמת עמדה לי מול הפנים, והסתכלה לי ישר בלבן של העיניים. הבטתי הצידה, אבל היא היתה גם שם, גדולה ושחורה, עם ראש מגולח והסמל של הניקס עליו, שקלה 120 ק"ג ונעה בזריזות מפתיעה, והפגינה שליטה בכדור שלא ידעתי שפאוור פורוורד יכול להפגין. ולאמת הזו קראו אנתוני מייסון.
כמו סטוקטון, רק טיפה אחרת
במשך כל השנים האלה לא יכולתי לגלות את האמת. הניקס האלימים של פט ריילי ופט יואינג הכו בשוורים האהובים והעדינים שלי, שרק באו לשחק כדורסל בנעימות, ונתקלו בחבורה שחיפשה לריב. נכון שתמיד בסוף (ונתעלם מ-1994) הבולס היו אלו שניצחו, אבל זה תמיד היה מכוער וקשה. ומי היה מכוער וקשה יותר ממייסון? אפילו צ'רלס אוקלי החוויר לידו.
מייסון היה מין כתם שחור משחור שנע על הפרקט בטירוף, מכדרר ביד שמאל ומתפקד לא אחת כרכז לכל דבר ועניין, ואפילו לאיש למשימות מיוחדות במאני טיים, וזאת למרות שעלה מהספסל ולפני שהגיע לניקס העמיד ממוצע מפואר של 1.8 נקודות למשחק. הרי אנחנו מדברים על מספר 4 בגובה של 201 ס"מ בלבד, שהוחתם פעם על ידי ראשון לציון וכיכב בליגה בוונצואלה וב-CBA ז"ל, והנה פתאום הוא לוקח את העניינים לידיים עמוק בפלייאוף המזרח.
לא אחת הוא אף חילטר בהגנה אחד על אחד על מספר 23 באדום, ושלח מבט חצי עצום וכתפיים החצי ענקיות לעבר אלוהי הכדורסל. השמועות טענו שהוא לא באמת ידע לשחק כדורסל. הזריקה שלו מחצי מרחק, עם יד שמאל מושטת קדימה, נראתה כמו חיה שרק מחכה להרדמה, והחפירות הארכיאולוגיות שביצע בדרכו לצבע לא ממש היו פאר היצירה. אולי רק בהשוואה לחצי הוקים שהשליך לאזור הטבעת ברגע שהטיל עוגן במקום בו רצה לחנות. ועם שני לחיי עכוז שכאלה, לך תזיז אותו משם אחר כך.
כמו ג'ון סטוקטון או ג'ף הורנסק לפניו, מייסון היה מי שנטע בי את האמונה שגם אני אוכל לשחק בליגה הטובה בעולם. הרי גם אני לא ממש יודע כדורסל, וכל מה שחסר לי הם עוד 50 ק"ג ו-20 ס"מ. זה ממש מעבר לפינה. אני רק מקווה שמעבר לאותה פינה אין איזו סמטה חשוכה ובה מתחבא אנתוני מייסון.