נבחרת בהכחשה

האופן בו התפתח המשחק מול בריטניה מקפל לתוכו את סיפורה של נבחרת ישראל בשנים האחרונות: סיפור של הכחשה. בדיוק כשם שנכשלה בשני טורנירי המוקדמות האחרונים שלה; ישראל כמעט החלה גם את הקמפיין הנוכחי בהפסד ביתי מביך. בדיוק כשם שזכתה אז להזדמנות שנייה וניצלה רק בזכות חוקים משונים של פיב"א; גם אמש העניק לה בריטי מבולבל את המשחק במתנה, עם עבירה סטייל ז'אלגיריס קובנה בשנייה האחרונה. אחרי הכישלונות ההם עבר איגוד הכדורסל לסדר היום, לא ביצע מהפכות ולא הסיק מסקנות; גם הפעם, ספק אם מישהו יבחין בפרצופה האמיתי של הנבחרת.

הדברים הללו נאמרים על אף שאין זו בושה להגיע למשחק צמוד מול בריטניה. לבריטים יש כוכב NBA, שחקן נוסף שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט ומאמן טוב. הבעיה היא הכדורסל שהציגה ישראל.

כולם דשו בימים האחרונים בהצטרפות המאוחרת של לואל דנג לנבחרתו, אבל ישראל הוכיחה שאיכות ההכנה חשובה לא פחות מאורכה. היא התאמנה שבועות ארוכים, אך כמו בכל השנים של צביקה שרף כמאמנה, לא גיבשה שיטה או כיוון. כמו תמיד, היא מתבססת על הקפריזות של מאיר טפירו (כפי שהוכיח האיירבול בהתקפה האחרונה בזמן החוקי) ולא מגלה שום יצירתיות בהתקפה או בהגנה. נבחרת נמוכה, לא אתלטית ומוגבלת לא לוחצת על כל המגרש, לא מניעה את הכדור בצורה חכמה ורק שמה את הכדור בידיים של הגארדים ומקווה לטוב. בסוף היא מנצחת בזכות התעלות של שחקן שלא שיחק עונה שלמה, ליאור אליהו, ובעזרת אחד שלא מתכוון לשחק בעונה הבאה, מתן נאור. זה החזון שמציע צביקה שרף לכדורסל הישראלי.

למרות המלחמה של נאור, אין עדות טובה יותר להיעדר הדרך של שרף מאשר 30 הדקות אותן העניק לו, מול 17 שנתן לעומרי כספי וגיא פניני ביחד. שני האחרונים הם חלק מהעתיד של הכדורסל הישראלי: צעירים, אתלטיים, מוכשרים. נאור הוא נחלת העבר. איך אמורים כספי ופניני להרגיש כשהם מעודדים מהספסל שחקן שלמעשה פרש? האם למאמנה הנצחי של הנבחרת אין אינטרס לקדם שחקנים שעשויים לעזור לו גם בקמפיין הבא, ואולי להוביל את ישראל ביום שאחרי טפירו? ואם שרף אינו בנוי למשימות הבסיסיות הללו, אולי מישהו באיגוד יתעורר סוף סוף וימנה מאמן שיסייע לנבחרת לפרוח, ולא רק לשרוד?