למה מי אנחנו

ישראל היא נבחרת כדורסל בינונית בקנה מידה אירופי. כבר 22 שנים - מאז העפילה לאליפות העולם בספרד תחת הדרכתו של מאמן צעיר בשם צביקה שרף - היא לא הגיעה להישג ממשי. הטורניר האחרון שבו זרחה באמת התקיים לפני 29 שנים, והרכבה התבסס אז על שחקנים שלמדו את הכדורסל שלהם בארצות הברית. בשנים האחרונות היא מסיימת דרך קבע באזור המקום התשיעי ביבשת, עם התעלות אחת (מקום שביעי ב-2003, שלא הוביל לאולימפיאדה). זוכרים לנבחרת הזאת את הרגעים המרגשים - הניצחונות על קרואטיה וסרביה ב-2007, למשל - ומעדיפים לשכוח את ההפסדים המיותרים והלא מעטים, כמו זה מול פורטוגל, שהגיע מיד לאחר מכן.

כדאי לשנן את הנתונים הללו לפני פתיחת קמפיין נוסף במוקדמות אליפות אירופה, במיוחד לאור השאננות המוזרה בתקשורת לקראת המשחק מול בריטניה. לשרף יש נטיה כרונית להתייחס לכדורסל בכובד ראש מוגזם, אלא שהפעם אזהרותיו לפיהן הבית הישראלי לא קל מוצדקות בהחלט. נכון, עדיף להתמודד מול בריטניה, בוסניה וצ'כיה מאשר מול סרביה, טורקיה או צרפת, אבל ישראל הוכיחה לאורך השנים שהיא יכולה להפסיד כמעט לכל קבוצה.

הסגל הנוכחי לא מבשר על שינוי במגמה. מאיר טפירו, שממרום 33 שנותיו עדיין מוביל את הנבחרת, הוא שחקן לא אחראי ולא יציב. גם אם אולימפיאקוס פיראוס משלמת יותר ממיליון דולר לעונה ליותם הלפרין, זה לא יהפוך אותו למנהיג. חודשיים של אימונים בנבחרת לא יחפו על עונה שלמה על הספסל של ליאור אליהו. שרף הוביל קבוצה לגמר היורוליג בעונה האחרונה, ומיד לאחר מכן הפסיד את האליפות בארץ. מנגד, השילוב בין בריטניה לכדורסל נשמע מוזר, אבל זה לא הפריע לשיקגו בולס לשלם כמעט 80 מיליון דולר ללואל דנג, ולחובנטוד בדלונה להעניק כמעט מיליון יורו לעונה לפפס מנסה בונסו.

הסיבה האחרונה, והמשמעותית ביותר, למחוק את האופטימיות המוגזמת היא העובדה הפשוטה שישראל כשלה במוקדמות של שתי אליפויות אירופה האחרונות. ב-2006 שרף תלה זאת בהגליה מישראל בעקבות מלחמת לבנון, אבל אי אפשר לטשטש את מגבלותיו הפיסיות והטכניות של הכדורסלן הישראלי. ואולי גורם נוסף לכישלונות היה ההכרה שאפשר לתקן בטורניר ההזדמנות האחרונה. הפעם, לאור העובדה שאיטליה כבר בדרך לשם ועשויה לגייס את כל תותחיה הכבדים אין מקום לטעויות. לא צריך לצפות להרבה מהנבחרת הזאת, אבל אפשר לקוות שתספק לכל הפחות קיץ אחד ללא דפיקות לב.