אליפויות עם כוכבית

נכון לעכשיו, יותר מחודש בתוך העונה של סכנין, אין עדיין זכר ממשי לשחקנים שעזבו את הקבוצה. גם פרשת הבשמים הידועה אינה ניכרת יותר מדי, אולי כי ידו של היו"ר הכל יכול עדיין חזקה יותר מכל המפגעים הללו. לא שאני מאמין לשחקני סכנין שהסתבכו בדיוטי פרי, בטוח שגם גנאים לא מאמין להם, אבל עד עתה הוא לא נותן לכל זה לערער את המועדון שלו. גם אם הרכש מתעכב, הקהל נעלם והאיצטדיון לא אושר - את המערכת של איחוד בני סכנין (אותה הגה, ייסד ובנה מאזן גנאים) לא קוברים כל כך מהר. גם אם המאמן בסימן שאלה, ואיתו כמעט כל מה שקשור בקבוצה. אם יש משהו שהמשחק של סכנין מול בית"ר הוכיח ביום ראשון, זה ההבדל בין מועדון לחידלון.

בימים אלו משוכתבת מחדש ההיסטוריה של בית"ר ירושלים בשנתיים האחרונות. מה שנראה היה כאחת מתקופות הפאר של המועדון - במהלכה שבה והשתלטה הקבוצה על הליגה וזכתה בשתי אליפויות רצופות - נגלה היום כאירוע חסר ערך. שום דבר אמיתי לא היה שם, שום דבר בעל משמעות לא נוצר שם. לא קבוצה, לא מערכת, לא מועדון – הכל היה כסף.

עזבו את ארקדי שנייה בצד. צפו שוב במשחק של בית"ר מול סכנין, ותראו מה קורה לכל אותם גיבורי אליפות כאשר הם מריחים קצת בעיות כלכליות. כמה מאיתנו נתקלים מדי פעם בבעיות בעבודה, בעסק, אבל רק החלשים שבינינו באמת נותנים לכל זה להפריע לנו לרצות להצליח. קבוצות אמיתיות מתפקדות גם תחת צונמי כזה כמו שיש בבית"ר, אבל בית"ר של שלוש השנים האחרונות לא היתה קבוצה אמיתית. היא היתה קבוצה מומצאת. עם יו"ר ויועצים מומצאים, ושחקנים מומצאים, והקהל שחזר למלא את טדי, רק כדי לנהום בשנייה הראשונה שדרק בואטנג, אחד השחקנים הגדולים שעברו אי פעם בבית"ר, יאבד כדור. ארזי וגאידמק הם רק משל.

לא מעט ניחושים זרקו כלי התקשורת לגבי הבעיה המרכזית של מכבי תל אביב העונה - מאמן צעיר, הגנה חדירה, ג'נרל מנג'ר דומיננטי - אך דווקא אחרי המחזור הראשון נדמה כי המכשול העיקרי של הקבוצה יהיה, כרגיל, הלחץ - היכולת של חומר השחקנים ושאר המערכת להתמודד עם הלחץ ההולך וגדל סביב המועדון, בטח בעונה בה סגנות היא הכרח ואליפות היא אפשרות. אם אפשר היה ללמוד משהו ממשחק הליגה הראשון מול בני יהודה, זה עד כמה הלחץ להצליח הוא גדול. גם אם הסגל המוכשר, שרובו לא מנוסה במאבקי אליפות, לא התפתה להצהרות מפוצצות כמו לפני עונת הגאלקטיקוס, כולם שם כבר מבינים כי הרף שלהם יהיה אותו רף. מי שראה כמה מתח יש במשחק של מכבי תל אביב, לא מצא הבדל גדול מעונת הגלאקטיקוס. מי שראה את פניו נוטפות זיעת ההקלה של רן בן שמעון בזמן שהתראיין לטלוויזיה, הבין כי לא רק חום השמש אחראי לכך. ברוכים הבאים למכבי תל אביב.

כולם זוכרים מה קרה למערכת של מכבי תל אביב בפעם האחרונה שהיא הביטה לעבר התואר. שחקנים מבוגרים מדי, שבעים לחלוטין ועמוסים באגו של מנהיגים, לא היו מספיק חזקים ומתאימים כדי לעמוד באתגר. העונה מכבי תל אביב שלחה למערכה הרכב די צעיר של שחקנים, שיצטרך לעשות התאמה מהירה לשלב החדש בקריירה שלו, ואולי בהמשך העונה יזדקק לחיזוק נוסף של שחקן מנוסה ודומיננטי יותר בקישור (בלי קשר לצורך בבלם שינהיג את ההגנה לצד טומאסיץ'). למכבי יש את הכישרון הדרוש, יש את המאמן הנכון, אבל בקרית שלום הדברים נופלים קודם כל על האופי של השחקנים הנתונים בטבעת החנק הזו, שקוראת למאמן להתפטר כבר במשחק אימון.

אם יש שלב קשה בחייו של מועדון צמרת בכל ליגה שהיא, מדובר בשנים בהן הוא מנסה לזכות מחדש באליפות אחרי שנים של תסכולים וסבל. כולנו רואים כמה קשה לליברפול להחזיר את הצלחת לאנפילד מאז 1990, כולנו גם זוכרים כמה ניסיונות סרק עברה מכבי תל אביב בסוף שנות ה-80 עד שזכתה שוב באליפות ב-1992. רק לפני שנתיים מועדון קטן יותר אבל לחוץ באותה מידה כמו בית"ר נחנק שבוע אחרי שבוע אחרי שזכה בקושי בתואר. בית"ר הביאה קבלני אליפויות כגון זנדברג וגרשון כדי לנצח את הלחץ הזה, מכבי תל אביב תצטרך להתגבר על זה בעזרת סגל הרבה יותר צעיר, פחות מנוסה ומשופשף. את אלו שכבר עכשיו עומדים על הגדרות בשער 11, מן הסתם, כל זה לא מעניין.

שימו לב מי עושה פרצופים של נעלב בתקשורת. יצחק שום, שהפסיד 5:0 בקרקוב במשחק אליו היה לו שנה שלמה להתכונן, לא מוכן להעניק תגובות בסיום משחקים בגלל יחס העיתונאים כלפיו אחרי התבוסה ההיא, וצביקה שרף, שהפסיד אליפות ראשונה אחרי 15 שנה למכבי תל אביב, אבל עדיין לא מוכן לספק הסברים על מה שקרה שם בדיוק. לשניהם נוח להתחבא, אבל כולם רואים אותם והשחקנים שלהם מבינים היטב מה זה אומר כשמאמנים מסוג זה ששים לדבר ולהיראות כשיש ניצחונות, אבל נעלמים אחרי מפלות.

בלא מעט ליגות רציניות, אף אחד לא היה מרשה ליצחק שום לסרב לראיונות בסיום משחק. מי לא זוכר מה עשו לאברם גרנט באנגליה, כשהוא העז לקצר מסיבת עיתונאים. בישראל אין כללי משחק ברורים, ואף אחד לא מרגיש צורך לתת תשובות. אתם לא יכולים לדמיין את קשטן לא מופיע בפני העיתונאים בתום משחק נבחרת תחת ארגונה של אופ"א. הראיונות האלה הם חלק משרשרת המזון של המשחק המודרני והמתוקשר, בכל מקום שמבינים זאת גם מקפידים על השטות הזאת קטנה כגדולה. שום לא חייב לענות במלוא הכנות, אבל הוא כן חייב לתת לכתבים את האפשרות לשאול. רק שתדע, מר שום, שכמה שלא עונים, ככה גם מצטברות השאלות.

"ארקדי גאידמק התמתן"

"הנהמות של אוהדי הפועל תל אביב לא היו גזעניות"

לא ברור כרגע מי יעמוד על הקווים בטדי במשחק מול מכבי תל אביב, אבל סביר מאוד להניח שזה לא יהיה יצחק שום. ההיגיון, אם יש כזה, שצריך להנחות את יועציו של גאידמק בבחירת המאמן שיירש את שום הוא לא הרזומה, אלא היכולת המנטלית לגרום לשחקנים להתאחד כנגד השכונה שמסביבם. מאמן שיידע לפשט להם את המציאות בימים כל כך מורכבים.

המאמן הכי טוב למשימה, הוא מן הסתם ראובן עטר. אופיו, סגנונו וגישתו לחיים תואמים את הרוח של בית"ר יותר מכמעט כל שחקני העבר שלה, רק שהוא מאמן טוב יותר מכל אלו שהפכו למאמנים. שאר המאמנים בשוק יביאו איתם את החסרונות שלהם למועדון שגם ככה מלא בחסרונות, אך עטר הוא מסוג המאמנים שגורם לך לשים את החסרונות בצד ולהתרכז ביתרונות. לא שעטר יפתור את כל הבעיות שיוצר מסע הבחירות של גאידמק, אבל הוא היחיד שמסוגל לסיים את הפלונטר הזה עם אליפות. האליפות האחרונה, כנראה, בעידן גאידמק.