ימי הרדיו, ימי האינטרנט

מן הידועות היא שכל אלו שעוסקים בכדורגל הישראלי, לא ממש סובלים את הכדורגל הישראלי. שחקנים, מאמנים ובעיקר פרשנים ואוהדים, כולם חושבים שהוא גרוע, איטי, משעמם, תת רמה, בושה וחרפה. ואף על פי כן, בכל פעם שמישהו עושה להם טובה וחוסך להם צפייה במשחק כלשהו, כמו בשבוע שעבר עם הפועל תל אביב – וויבודינה, הם מיד יוצאים חוצץ. כי אם יש דבר שהם אוהבים עוד פחות מהכדורגל הישראלי זה שמונעים מהם לסבול על זוועות הכדורגל הישראלי. כי במדינה מתוקנת... ב-2008... ואיך ייתכן שמשחק של קבוצה ישראלית לא משודר ... בושה וחרפה.

לו רק היו עוצרים לרגע מלרטון וליילל, היו מבינים שבכך טמון המזור לתחלואות הענף; לו רק היו חדלים לרגע מלחפש רעיונות יצירתיים ובשורות מהפכה, היו מבינים שהפתרון הנכון ביותר לספורט האהוב עלינו נמצא ממש בקצה המסדרון, בכניסה לסלון: פשוט להפסיק לצפות בו.

פשוט להוריד אותו מהמסך. כי פעם, לפני 30 שנה, היה פה כדורגל נהדר, אני נזכר בעודי עוקב בדריכות אחר הסיקור ב"וואלה!" של נפלאות הפועל מול האויב הסרבי, מתענג על מהלכי הכדורגל השוטפים והמלהיבים, פעם היה כיף, אלא שאז באה הטלוויזיה וחירבה הכל. המסתורין, הפנטזיה, כל אלו הלכו לאיבוד כשהגיעו התמונות. והתמונות קשות, אין מה לדבר.

פעם היה את מלמיליאן, מכנס, סיני. מלמיליאן לא היה נותן גול בלי להקפיץ לפני זה שבע פעמים על רגל. מכנס היה מתיישב ברחבה, מניח פינג'אן על האש, ותוך כדי מזיגת קפה היה מהתל בשלושה מגנים ודוחף לרשת. עם המותן כמובן. להבקיע עם הרגל או הראש, זה היה קטן עליו. סיני, אח סיני, הגדול מכולם. הוא היה מקבל כדור חופשי 20 מטר מהשער, אבל לא בועט, למה משעמם. הוא היה לוקח אותו 30 מטר אחורה ואז מכניס טיל לחיבורים. ככה לפחות סיפרו בשירים שערים. או בילקוט הכזבים, הכל מתערבב לי.

פעם היה אחרת, יכולת לבנות בעצמך דימוי של שחקן כראות עיניך, וכמו גיבור קומיקס להכניס בו תכונות על טבעיות, אני מהרהר בעוד הפועל שועטת קדימה לשלב הבא על מסך המחשב שלי. בעוד גילי ורמוט לוקח כדור מקו האמצע, עובר אחד, עובר שני, משכיב את השלישי, מקפיץ מעל השוער, נעמד על קו השער ואז חוזר אחורה, משתעשע במגן נוסף...

איפשהו בין המגן השביעי לשמיני, כשוורמוט מהסס אם לעבור שוב את השוער או פשוט להבקיע כבר, בכל זאת הוא כבר מחזיק בכדור 3 דקות רצופות, הטלפון מצלצל. חבר אדום על הקו. "אתה מודע לזה שיש שידור בספורט 5?", הוא מעדכן. הקומוניסט מתעורר מחלום ורמוט, מתבאס לרגע, ומיד מתעשת. נשארו עוד 20 דקות של משחק מול וויבודינה, אפשר לצפות, אבל הוא כבר עמוק בעולם הפוסט טלוויזיוני שלו ואין שום סיבה שיחזור לאחור. הוא קורא בשקיקה את תיאור הפנדל של שי אבוטובול שקבע 0:3 ומפנה את מקומו ליד המחשב לבעלת הבית.

מבחינתו האירוע נגמר. אין לו שום כוונה לצפות בהמשך הלילה בתקציר, הוא סומך את ידיו על "מערכת וואלה" שאכן היה זה פנדל נאה, מרהיב ומסתפק בכך. בטוב לו ניגש הקומוניסט למטבח, מוזג כוסית קטנה של יין, אדום כמובן, ומברך את קבוצתו על עוד מהלך אירופאי נאה. קבוצה מזהירה, קבוצה מלהיבה, קבוצה אינטרנטית. רק אל תבקשו ממנו באמת לצפות בה. זה מיותר לגמרי.