הסטייה הקטנה שלי

אני ממש אוהב את הפרויקט הזה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שזה תירוץ נהדר להשוויץ באוסף הסטיות שאגרתי במהלך השנים בכל מיני ענפי ספורט. אפילו תיאוריה הצלחתי לבסס.

בכל ענף ספורט יש לי דפוס שונה. בכדורגל אני נמשך לעבודה האינסופית של אורן זיתוני ודידייה דשאן וליכולת של קארסטן יאנקר להחזיק שלושה שחקנים כדי שג'ובאני אלבר יקבל כדור לבד מול שוער, ובאותה מידה אני יכול להתאהב בטכניקה המושלמת של אדריאן אילייה ובמוח היצירתי של אנדרס ד'אלסנדרו, שחושב גם לפני הרגליים שלו.

בכדורסל אני עם הפועלים השחורים. נדב הנפלד, דיאמנטידיס, שיין באטייה, טייסון צ'נדלר - אלה הם החבר'ה שלי, שחקנים שרובם יודעים לכדרר ולקלוע בערך כמוני, ועדיין הייתי לוקח אותם לקבוצה שלי לפני 99 אחוזים מהשחקנים בעולם. אבל בשביל קראש אמיתי הייתי צריך מישהו מיוחד. מישהו כמו ברוס בואן.

הסיבה השנייה שאני אוהב פרויקטים כאלה היא שהם גורמים לי להרגיש צעיר. בזמן שחלק מחבריי למערכת בוחרים שחקנים מימים בהם מייקל ג'קסון היה שחור ואותי עניין בעיקר המתח המיני בין שבי ועוזה, הנוסטלגיה שלי מחזירה אותי אל 2002/03. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, בהם כדורסל שיחקו 48 דקות ובסוף הקבוצה של פיל ג'קסון זכתה באליפות.

סקרמנטו, עם ההפסד המיתולוגי ללייקרס ב-2002, הביאה אותי לסף ייאוש. הערצתי את הקבוצה הנפלאה הזאת, האמנתי בה, אבל ברגעים החשובים היה לי ברור שאין לי על מי לסמוך. איך אני אמור להתאהב ב-NBA אם הסוף ידוע מראש?

ב-2003/04 יצא לי במקרה לראות את הדקות האחרונות של משחק פתיחת העונה בין סן אנטוניו ללייקרס. תוך התקפה וחצי נשארתי עם רושם עצום מהשחקן ששמר על קובי. הוא נדבק אליו, לא קנה את ההטעיות שלו וגרם לו להחטיא כמה זריקות חשובות. "הנה, בפעם ראשונה אני רואה מישהו עושה את זה נכון", הייתה המחשבה האינסטינקטיבית.

הניעה אותי מחשבה של ילד שרוצה להתעורר בארבע בבוקר ולהאמין שיכול לקרות משהו לא צפוי, שהמתח שהוא מרגיש לא מזויף. ועבור הילד הזה בואן היה חבל הצלה, שביב של תקווה שהגיע מהמקום שהוא הכי אוהב - שחקן כמעט אלמוני וחסר כשרון שעובד קשה ועובד חכם.

השביב הפך לפרץ של אור כאשר הספרס השתלטו על הליגה בשליש האחרון של אותה עונה, הגיעו לסדרה מול הלייקרס ושם בואן המשיך בעבודת הקודש שלו, כולל משחק של 27 נקודות משלו. מאז אני מכור, ובלי אותן דקות של בואן במשחק זניח בפתיחת העונה זה לא היה קורה. בדוק.

בשנים הראשונות היה לי קל עם החבר החדש שלי. הוא צבר פופולריות ונחשב לעמוד תווך של הספרס, בגמר 2005 היו כאלה שטענו ברצינות שמגיע לו ה-MVP (כן, אני מתכוון לעצמי. זה פשוט נשמע משמעותי יותר כשמדברים על זה באופן כללי). אבל מאז התרחשה התדרדרות רצינית. סן אנטוניו הפכה לאימפריית הרשע החדשה שמתבססת על טריקים מלוכלכים, ובואן ניצב במרכזה כנבל האולטימטיבי של הליגה.

טענו שהוא מכניס בכוונה רגליים מתחת לניתור של שחקנים כדי לפצוע אותם, שהוא צובט וממרפק בכל הזדמנות, שהוא שם רגליים בכוונה, שהוא משתמש בטכניקות של קונג פו כדי להכאיב ליריביו. אף אחד לא הבין שמדובר בנשמה טהורה ובצדיק מוחלט שמעצבן שחקנים פשוט כי הוא שומר עליהם כל כך טוב.

המקטרגים התעקשו והביאו קליפים מיוטיוב כהוכחות, למשל שהוא שם רגל לאמארה סטודומאייר בדרך לסל. נו, ממתי מישהו מאמין לקליפים מיוטיוב? הצביטות היחידות שאני ראיתי היו הצביטות בלב שלי בכל פעם שהמושיע שלי הושמץ.

בשבילי הוא יישאר קודם כל שחקן נשמה אמיתי שכל אחד היה רוצה בקבוצה שלו, שחקן שהגיע לאן שהגיע בזכות עבודה קשה, למרות מחסור חמור בכשרון, שחקן הגנה גדול שלומד את היריבים שלו לעומק, ואדם צנוע שהשאיפה שלו אחרי שיפרוש היא להיות מורה בבית ספר. ואם מדי פעם הוא מרביץ, צובט ובועט, מכניס ברכיה לאשכים במקום לרחם על השחקנים שהוא עושה להם את זה, עדיף שתרחמו על הקורבן האמיתי - אני, המעריץ מספר 1 שלו.