השאלות הגדולות של העונה

למאמני ליגת העל תמיד היה אליבי לכדורגל העצור והדוחה אותו הם הגישו לנו מדי מחזור: הלחץ. בליגה בת 12 קבוצות, כל הפסד וחצי היה שולח אותם למאבקי תחתית מעיקים. כשהחרב יושבת לך כל כך קרוב לצוואר, הם חזרו ואמרו, קשה להמר, לא כדאי ליצור, עדיף לסגור. העונה האליבי הקלוש והכל כך ישראלי הזה נעלם. יש רק יורדת אחת, מותר לפתוח עם שני חלוצים או לתקוף עם יותר מארבעה שחקנים. אפשר סופסוף לבדר את הקהל ששילם ממיטב כספו והפקיר את מיטב זמנו הפנוי, במקום לחשוש כל הזמן מתגובת הבוס או התקשורת. הפסד העונה לא יהיה כזה אסון, אפשר וצריך לשחק התקפי יותר. אפשר וצריך לתת במה לכמה צעירים מבלי לפחד לרדת ליגה. אפשר וצריך לבנות דברים לטווח ארוך ולא רק לחשוב על איך לא סופגים שער ב-90 הדקות הקרובות. כמה מכם מאמינים שזה מה שישחרר משהו טוב אצל מאמני ליגה? כמה מכם מאמינים שזה יספק כדורגל משוחרר והתקפי יותר? כמה מכם מאמינים שמישהו ינצל את השעה כדי לבנות משהו לטווח ארוך? או שמא אתם חושבים שכדורגל איכותי הוא פונקציה של תרבות, מקצוענות, גישה, בלי שום קשר למספר היורדות או הקבוצות בליגת העל?

כמו שזה נראה כרגע, אנחנו ערב העונה האחרונה של גאידמק בבית"ר. אלו השעות האחרונות של מסיבת הרווקים המופקרת הזאת, אותה התחילו כבר לעזוב מספר משתתפים שזיהו את העתיד לבוא. בנובמבר הקרוב גאידמק יתייצב לבחירות לעיריית ירושלים, ואמור להפסיד בענק. או אז גאידמק כנראה יבין שבית"ר לא הפכה אותו לראש העיר, וכבר עתה הוא חוסך בדמי הכיס שהוא מוציא על הקבוצה. המוטיבציה שלו נגמרה, הוא מוותר על שחקנים ומאמנים מהדרג הראשון, וכבר מכין את הקרקע להסתלקותו. התנהלותו בתקופה האחרונה מעוררת לא מעט אנטגוניזם בקרב אוהדי בית"ר, שהעונה עשויים לאזור אומץ ולומר לבעלים מה הם חושבים על הנאמנות המזויפת שלו, ועד כמה הוא באמת ירושלמי. הם מחלו לו על כל השטויות המקצועיות שהוא עשה במהלך שלוש השנים האחרונות ולא פצו פה, אבל על הגאווה שלהם הם לא יוותרו ברגע שהזגזוג של גאידמק יהיה הרבה יותר ברור לעין.

הפועל תל אביב נראית נהדר במשחקי ההכנה לליגה, כמו קבוצה שהסגל שלה הבשיל בחלק השני של העונה שעברה ומצאה סופסוף מאמן שיענה על הצרכים שקשטן נטש לטובת הנבחרת. כמו בכל הקבוצות שלו, גוטמן מחזיק מאוד קצר את הקבוצה שלו. כל אימון הוא גמר מונדיאל, כל משחק בגביע הטוטו הוא גמר גביע המדינה, ואוי לשחקן שיעקם מעט את הפרצוף ברגע שהוא נקרא להיכנס כמחליף. קשה מאוד לשמור קבוצות על רמת מתח גבוהה כזאת במשך עונה שלמה. גוטמן הוא מאמן מצוין בהשוואה לשאר המאמנים בליגה, אבל הבעיות בקבוצות שלו מתחילות כאשר אנשים מתחילים למאוס ברמת המתח הזאת ואין להם כבר חשק ללכת כל הזמן על קצות האצבעות. אם גוטמן יצליח לדחות את ירידת המתח הטבעית הזאת משחקני הפועל תל אביב ולהמשיך להחזיק אותם קצר במשך עונה שלמה, הקבוצה שלו תחזור להיות פקטור רציני בצמרת. ולהיפך.

הכדורגל הישראלי נע מהגרלה להגרלה. הוא בונה תכניות מתאר על סמך כדורי הפלסטיק באופ"א, ומאמין שהגרלה נוחה תחפה על עבודה רצינית יותר. ככה אנחנו רוצים לעלות למונדיאל, וככה מצב הרוח הספורטיבי שלנו נבנה. עד שאנחנו פוגשים איזו קרקוב או וארנה. מי שראה את משחקי גביע אופ"א של קרית שמונה ומכבי נתניה (ובמיוחד אלו שבזבזו זמן אולימפיאדה חשוב בשביל לצפות במשחק הידידות מול פינלנד) יודע בתוך תוכו שלא נעלה למונדיאל. סביר להניח שהאסימון יירד כבר במשחק מול ההגרלה הנוחה שלנו, שוויץ, בשבוע הבא. גם ככה ההתלהבות מחזרת הליגה שואפת למידת האובייקטיביות של אבי לוזון. מפלה מול שוויץ תוציא את רוב האוויר הדליל מהבלון שנקרא ליגת העל.

אין דבר יותר מבזה מאנשי מקצוע שמדלגים בין כיסא הפרשן לספסל המאמן. זה מבזה גם את תפקיד את המאמן וגם את תפקיד הפרשן. זה מבזה גם את הקבוצה שזה עתה קלטה את הפרשן וזה מבזה את כלי התקשורת שזה עתה קלט את המאמן המתפוטר. מאמן הוא מאמן, ופרשן הוא פרשן, אבל כבר עתה ברור שיהיו כמה קבוצות שעומדות להצטער בקרוב על ההכנות שלהן לליגה וידרשו את ראשו של המאמן. חלקן יפעילו לחץ על המאמן/פרשן הפנוי, וזה יתגרה בסוף לקחת את האתגר עד הטלפון הבא מצ'רלטון. אין הכוונה רק לניצן שירזי, חלילה, אלא לכל אותם מאמנים שנותנים יד לקרקס הזה. לנו רק נותר לשבת ולספור את הקבוצות והמאמנים שמחליפים ידיים.

כבר עתה ברור שהסיכוי של מתיאוס לשחזר בתווך הקצר את ההצלחה של ראובן עטר הוא מאוד נמוך. מתיאוס מתעקש ללמד כדורגל מא' ועד ת', דבר שכדורגלנים ישראלים הכי שונאים. עם סגל קצת שבע, יהיה לו קשה לעקוף שוב את התל אביביות ומכבי חיפה, שבוודאי הפיקה לקחים מהעונה שעברה. הכישלון העצוב של מתיאוס (שהוא גם כישלון שלנו) עלול להבריח מכאן את יאמר. גם ככה נראה שהוא מאס בכל הישראליות הזאת שמסביבו, ובטח יתקשה לעמוד בגלי הביקורות שיכו בו במקרה שבאמת מתיאוס ייכשל. גם אם יאמר יעמוד במילתו וישלים את חמש השנים שהוא הקציב לשהותו במכבי נתניה, סביר להניח שמפלה של מתיאוס תסמן את קץ המוטיבציה של הבעלים היהודי-גרמני, דבר שיקרין לא מעט מן הסתם על ההתפתחות של מכבי נתניה.

הנה, לסיום, סוגיה אופטימית שעומדת בשער, סוגיית השתלבותו של הכישרון הכי גדול בכדורגל הישראלי בקבוצה הכי מכשילה בכדורגל הישראלי. הרבה שחקני רכש הגיעו למכבי תל אביב לאורך ההיסטוריה שלה, אבל מעטים באמת הצליחו לעמוד במעמסה האדירה הזאת להוביל את מועדון הפאר. בטח לא בשנים האחרונות. מצד שני, מאז אבי נמני לא היה למכבי תל אביב שחקן כל כך מוכשר, כוכב מלידה. בוזגלו, כמו נמני, כאילו נולר לתפקיד הזה: הוא קורץ למצלמות, שומר אותה ארשת פנים רגועה כמעט בכל מצב, שום דבר לא מלחיץ אותו, שום דבר לא מפחיד אותו. אבל היי, זאת מכבי תל אביב, ובוזגלו עדיין לא עבר את המשבר הראשון שבא אחרי ההצלחה. אם בוזגלו יעמוד במבחן הזה ונמשיך להתמקד גם העונה בקסמים שלו, אולי בכל זאת תהיה ליגה לא כל כך רעה. אולי.