מה עם ההגנה, מישל

יותר מכל דבר אחר, סיימו אנשי קרית שמונה את המשחק מול ליטקס לובץ עם שאלות שהתשובות עליהן תתקבלנה רק במהלך העונה. במשחק מאוד חלש של קבוצתם, הם בטח תהו לעצמם האם זו רמת המשחק שמספיקה לליגה שלנו. האם אגודה קאובינה נחשב לזר הולם לקבוצה שמכוונת למיקום בחצי העליון של הטבלה. האם באמת אחרי 70 דקות לא יהיה כוח לשחקנים לנשום בליגת העל(ק), או שמא זו האירופאיות שמהולה בלחות חיפאית שגרמה לשיתוק הפסיכולוגי הזה.

למעט דקות הפתיחה, שחקני קריית שמונה שיחקו בצורה חלשה מאוד מול הבולגרים, כאשר ההגנה מתפקדת (או יותר נכון-לא מתפקדת) בצורה קטסטרופלית וחוסר התיאום בין השחקנים מודגש מאוד. שחקני ההתקפה עמדו חסרי אונים וציפו מגיא צרפתי שיציל את היום, בזמן שראו בעיניו של האחרון את זעקתו לראשי הקבוצה: "אנא, תמצאו כבר פליימקר נוסף שישחק לידי".

אבל בזה לא תמו הבעיות. לאחר שער השוויון של הבולגרים תחושת אפאתיות השתלטה על שחקני קרית שמונה,כאילו הודו - "עשינו את שלנו,ייצגנו את המדינה בכבוד וכעת בוא נחזור לחיקו החמים של גביע הטוטו". ברגע זה כולם ידעו שהמשחק נגמר. אפשר היה להתעלם מכך, הבעיה היא רק הליגה בדיוק מתחילה ואיתה יישארו אותם סימני שאלה שעלו במשחק מול לובץ.

מישל דיין ממשיך להעלות יותר סימני שאלה מסימני קריאה. ראשית, החילופים בוצעו באיחור רב: החילוף הראשון של קאובינה החלש התעכב עד הדקה ה-60 והחילוף הנוסף הגיע רק בדקה ה-80. ההגנה, שכבר מראה מאז המשחק מול הפועל ת"א בגביע הטוטו (4:3 לתל אביבית) שהיא אינה בשיאה, המשיכה בהידרדרות ויותר מכולם, היא מעלה חשש כבד לקראת פתיחת העונה. מצד אחד, דיין לא עושה מהפכות רבות – ובחכמה - בשלד ההרכב שרץ ביחד בהצלחה כבר כשלוש שנים. מצד שני, קבוצה עדיין צריכה טביעת אצבע עצמאית של מאמן, אשר נכון לעכשיו אינה קיימת.

כמות האוהדים שהגיעה למשחק בחיפה הייתה קטנה ולא מורגשת, וגרמה לתחושות מעורבות של כעס והבנה: מצד אחד, הנסיעה לקרית אליעזר מתישה ומעיקה ואורכת כמעט שעתיים. מצד שני, מה היא בעצם אהדה לקבוצה אם לא ההגעה ברגעים הקריטיים האלה,בין אם זה בקרב על ירידה לליגה נמוכה יותר ובין ואם זה במשחק היסטורי באירופה.

מספר האוהדים הינו זעום בהתחשב בעובדה ששירצקי איפשר כניסה חינם לבעלי מנויים ואף סידר הסעות חינם למדרימים לחיפה. לא היה נועז לבקש לראות לפחות עוד כ-500 עד 1,000 אוהדים מהצפון, ביום חשוב כזה של הקבוצה. אם אוהדי קרית שמונה היו מתייחסים למשחק ברצינות רבה יותר,ייתכן וגם השחקנים היו הולכים בעקבותיהם.

הבולגרים הגיעו ויותר מכל הראו מה שבאמת חסר בכדורגל הישראלי - קור רוח. כמו אנדראס הרצוג בדקה ה-91, כמו דווידוביץ' מול מאלמו, כך גם שחקני קרית שמונה איבדו את עשתונותיהם מול האורחים. דווקא לאחר הגול המהיר של צרפתי ראינו קבוצה שמתגוננת מהדקה ה-12 כאילו הגיעה לתוספת הזמן, בעוד הבולגרים משחקים בצורה סבלנית וחכמה, וכך לאוהדים הבולגרים נותר רק לשבת בנחת על הכיסות ולחכות לצמד הגולים שהגיע.

ג'וני מיטשל שרה באופן מהפנט על כך שאתה לא יודע מה שיש לך עד שזה נעלם. שחקני קרית שמונה יתעוררו מחר ויגלו שהקינוח המופלא שקראו לו אירופה נעלם, וכעת נשאר רק הלחם והחמאה ששמו ליגת העל. למשך סיבוב אחד הם לא יחושו בהבדל, אבל באמצע הסיבוב השני, כאשר בית"ר כבר תבטיח את האליפות והליגה תאבד עניין, הלחם כבר יעלה עובש והחמאה תתקלקל.

לשמחתנו, ביום שבת הקבוצות חוזרות לשחק: עם מסורת ארוכת שנים, עם דרבי עירוני מסקרן, עם שחקנים טכניים מעולים, עם זרים איכותיים. אין ספק, היה שווה לחכות לחזרת הליגה הספרדית.