פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שחה פורסט, שחה!

        הילד שגדל ללא אב, האמא האוהבת והמגוננת, המתבגר הגמלוני שמצא מפלט בשחייה והפך למפורסם. פלפס הוא פורסט, פורסט גאמפ

        לא ברור אם מדובר בחיים שמחקים אמנות, או בסתם צירוף מקרים לא מקרי מבית מדרשו של יונג. אבל במשך כל המשחים המדהימים של מייקל פלפס בבייג'ינג ניקרה במוחי תחושה חריפה של דז'ה-וו. איפה לעזאזל ראיתי כבר את הסיפור הזה? מדוע החיוך המקסים הזה והעילגות נראים כה מוכרים? ואז, באחד מאלפי ההילוכים האטיים, זה היכה בי. פלפס הוא פורסט, פורסט גאמפ.

        תחשבו לרגע: הילד הבודד שגדל ללא אב, עם אמא אוהבת ומגוננת שגם דחפה אותו בכל מעשיו. המתבגר הגמלוני והמוזר שנמלט מילדים אחרים וכך מצא מפלט בריצה ונהפך לרץ הידוע ביותר בעולם. זוכרים את פורסט הצעיר שהשתחרר מצבא ארה"ב אחרי וייטנאם ולמד לשחק פינג פונג? זוכרים לאן הוא נסע אז? לסין כמובן. בייג'ין.

        פלפס הוא כנראה לא מקרה של אדם מוגבל בשכלו כפי שפורסט תוסרט, אבל הוא כנראה גם לא מאור גדול. בראיונות המשמימים אתו פלפס חוזר על אותן מנטרות קהות: "אין לי מלים לתאר את מה שאני מרגיש" (התסריטאי הנבון יגרום לנו להבין שאנו צריכים להקשיב לתשובה הזאת גם באופן מילולי), ומשבח את צוות השחיינים של ארה"ב ואת המשפחה שלו.

        אני רואה לנגד עיני את התסריט העדכני שספילברג יפיק בשנה הבאה: גברת פלפס בגילומה של קאתי בייטס אומרת למייקל הצעיר, "אל תשכח, החיים הם כמו בריכת שחייה. לעולם אין לדעת איזה מספר מסלול הגורל יזמן לך". אגב, אותו סרט מקסים מתחילת שנות ה-90 - שרכב על נאיביות ורומנטיזציה של ההיסטוריה האמריקאית במאה ה-20 - זכה ב-13 אוסקרים, כולל עוד אחד לטום הנקס, והכניס כמעט 700 מיליון דולר ליוצריו.

        מייקל פלפס, פורסט מודל 2008, מספק לצופיו האמריקאים בדיוק את אותה סחורה שגאמפ המקורי סיפק. "גוד גאי" תמים שמתרכז בדברים הפשוטים והחשובים בחיים: משפחה, מדינה, אהבה, רעות, ספורט והתמדה. בקיצור, שמרן רפובליקאי צעיר (וגם חתיך עם קוביות בבטן), לכאורה נטול פוליטיקה וציניות, ושטוח כמו מסך פלזמה מודל 2008 או מתעמלת סינית בת 16. פשטנות ובעיקר נאיביות, שאליה הפסיכולוגיה המקומית מתגעגעת כל כך.

        הילד של השכנים

        קחו לדוגמה מקרה שאירע בניו יורק לפני שבועיים. מעשה בשני תושבי העיר, אח ואחות בני כ-8, שפצחו במעשה היזמות האמריקאי הבסיסי ביותר: עירבבו ג'ריקן של לימונדה, ביקשו מאמא לאפות עבורם עוגיות ויצאו לרחוב לשווק את מרכולתם. כל סרט ילדות אמריקאי מציג את הסצינה הנורמן-רוקוולית הזו. ואולם באותו יום מר ונמהר פגשו היזמים הצעירים (שבוודאי חולמים בלילות על תסרוקת דונלד טראמפ) שוטר מקומי, ששלח אותם לביתם בתואנה שיש צורך ברישיון וגם באישור בריאותי כדי למכור מזון ברחובות ניו יורק. ייתכן שהנ"ל חשש מקצת אנתרקס בלימונדה.

        כשלעצמו לא מדובר בסיפור גדול או חדש - שהרי הטיפש הנורא ביותר בעולם הוא כמובן הטיפש החרוץ. מה שמרתק בסיפור הוא ההד שזכה לו בכלי התקשורת כאן. שוב, לדעתי, מאותו מקום שמבקש "שימרו לנו על שאריות התמימות, גם אם אנחנו יודעים שמדובר במראית עין בלבד". אגב, כמובן שהמשטרה התנצלה והסבירה שהשוטר לקה ב"עודף יוזמה" ובא ליזמי העוגיות גואל.

        זהו בדיוק תפקידו של פלפס. הוא הילד של השכנים שמוכר עוגיות ולימונדה ברחוב, הוא פורסט גאמפ, הסימפלטון שלמרות ובעזרת תמימותו זוכה לתהילת עולם, הוא טרומן בורבנק, עוד בורדרליין נאיבי מהסרטים שיוכיח לכולנו שהבחורים הטובים מנצחים בסוף את הספקנים ושוכבים עם הספקניות. אגב, "המופע של טרומן" הוא מקרה מרתק: זהו הסרט היחידי שצפה את גל התועבה של תוכניות הריאליטי, וטרומן בורבנק, קצת כמו מייקל פלפס, הוא שם במה - אבל גם שמו "האמיתי" של כוכב הסרט בתוך סרט.

        גאמפ, טרומן ואולי גם פלפס הם מכשירים גסים וקהים בשירות ראיית העולם הזאת. למרות הדמיון הסיפורי, הם אינם צ'ונסי גרדנר מ"להיות שם" הזכור לטובה, שעושה שימוש בנרטיב דומה - אבל משתמש בו כתער חד לביתור הסובבים את צ'ונסי, שרואים בו את מה שהם רוצים לראות. מעניין מי כותב ומביים את התסריט החדש והבלתי ייאמן של מייקל פלפס - הביטוי "זה הרבה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי" נשמע הרבה יותר טוב באנגלית.

        ואם אתם לא חושבים שמדובר בעבודת בימוי איכותית, כדאי שתצפו בדרך שבה הטלוויזיה האמריקאית הופכת את מרק ספיץ ל"איש הרע" בסיפור בסדרת סיפורים על אישיותו והתנהגותו הבעייתית במשחקים האולימפיים ב-1972. עדיין לא משוכנעים? בדקו בבקשה בגוגל כמה פלפס עומד להשתכר מפרסומות וחסויות השנה.

        האמריקאים גילו את הטלוויזיה

        ולסיום, עוד אנקדוטה אולימפית סביב פלפס: אמריקה "גילתה" מחדש את הטלוויזיה. הרייטינג הדו-ספרתי של שידורי האולימפיאדה הפתיע את כל עולם המדיה ובעיקר את NBC עצמה, שחששה מאוד מעודפי היצע של פרסומות לאור המספר הנמוך של צופים שחזו הסקרים לפני השידורים. הרייטינג הגבוה הביא לכתבות והצעות סוריאליסטיות כדוגמת "איך נלמד את הדור הצעיר שמעריץ את פלפס וחבריו לצרוך גם חדשות ופוליטיקה בטלוויזיה, עכשיו כשהם צופים בה בזכות האולמיפיאדה". מין עולם הפוך פוסט אינטרנטי. במחשבה נוספת, אולי זה בעצם התסריט האמיתי של מייקל פלפס, שמן הסתם בלעדיו מספר הצופים היו נמוך משמעותית. אבל עזבו, התסריטאים של פלפס וגם של פורסט היו כותבים ואו פוטרים אותי בתור סתם ציניקן.