כבר לא

אי אז במארס 99', בזמן שטיילתי בתאילנד, במעבר בין אוקיאניה לנפאל, הרמתי טלפון להורים, כדי לספר קצת חוויות ולשאול מה נשמע. תוך כדי השיחה עם אבי, הוא אמר לי שהפועל חיפה עלתה ל-0:3 על מכבי יפו. גלגלנו כמה מילים על מצבה העגום של יפו, אבי ניבא שהפועל חיפה תהיה אלופה ולי היה חשק פתאומי לגרעינים שחורים. כמה חודשים אחר כך הקדמתי מעט את בואי ארצה כדי להעיף את נתניהו, ולראות את גמר הגביע בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים.

כיום דבר מזה לא היה קורה. יפו נכחדה, לא הייתי מוותר על עוד כמה ימים באיים (כי אין הבדל בין ברק לנתניהו) ולטייל בעולם הוא דבר מורכב ויקר עבור משפחה. אבל לא זה העניין. כיום אבי ואני לא היינו חושבים אפילו לבזבז שתיים-שלוש דקות טלפון יקרות על כדורגל ישראלי. האנקדוטה לעיל היא רק דוגמה לשינוי הגדול שעבר על אותו ילד שהיה הולך לצפות במשחקים במגרש הפועל בת ים (ההוא ליד תחנת המשטרה ההיא, היכן שעומדים כיום מגדלי מגורים), בילה עשרות משחקים בבלומפילד וגאון, וגדל על סיני, מלמיליאן, פרץ, דמתי, אלקולומברה ולוין.

מדובר בתהליך התנתקות רגשית ארוך ועקבי מהכדורגל הישראלי, ולא בגלל נפש נוסטלגית שמעלה על נס את "הימים היפים ההם”. הכדורגל אז היה בוצי, אטי ופחות ספורטיבי מימינו. לצפות בהצגה כפולה על מושבי הבטון הקר של בלומפילד זה לא תמיד כיף גדול. אבל כל שנה שעברה הקהתה את הלהט והעניין סביב הליגה, את הסקרנות לקראת העונה החדשה, הציפייה למתח והדרמות, והרצון לראות את הכוכבים הגדולים. איך קרה שהכדורגל המקומי "כבר לא עושה לי את זה"?

בסדר, פעם ניצלנו את מלוא 24 השעות ביממה, כיום גם 27 לא תמיד יספיקו; פעם השחקנים היו מבוגרים מיוחדים כאלה שנוהגים ב-BMW, כיום הם ילדים מפונקים כאלה שנוהגים ב-BMW, ובכלל, אין ספק שלילד יש עיניים שמגדילות הכל, גם את הכדורגל. אבל פעם אחר פעם אני מוצא עצמי עוקב בדריכות אחרי משחקי ליגת האלופות, ונהנה פה ושם מאיזה משחק בליגה האיטלקית או האנגלית. התשוקה כלפי הקבוצות או השחקנים משם לא יכולה ולא אמורה להיות עמוקה כמו זו שמובעת כלפי התוצרת המקומית, אולם זו נעלמה בכל האמור לכדורגל שלנו. העניין בו הולך ונמוג. האהבה לכדורגל קיימת, לזה הישראלי כבר לא.

יש הרבה סיבות לכך, וכן, גם לקלישאות כמו "רמה ירודה", “מגרשים עלובים" ו"חוסר כושר גופני", שעוטפים בתוגה את הענף, יש מקום. יש משחקים משמימים גם בליגה הספרדית, ואי אפשר שהכל יהיה תמיד נוצץ ובאיכות גבוהה, אבל התדירות בליגה שלנו, אוי התדירות. הקלישאות האלה הן רק התוצאות של תהליך עמוק יותר שעבר על הכדורגל, ועל חלק מאוהדיו.

שורש האהבה למשחק הוא הזדהות, ואין כבר עם מי להזדהות ואת מי להעריך. הכישרונות שלפני כמה שנים מילאו את הליגה נעלמו, והדור החדש שקם אפור ונטול השראה. את חולצת הכדורגל הראשונה שלי קניתי בשוק הכרמל. היא הייתה של בית"ר, עם הסיפרה 8, וזאת למרות שמעולם לא אהדתי את בית"ר. מדוע? כי אורי מלמיליאן היה שחקן ענק, שאפילו ילדים ידעו להעריך את גדולתו בזמן אמת. אחרי גמר הגביע של 1992, ניר לוין נתן לי את חולצת המשחק, והעובדה שגם כיום היא נמצאת אצלי בארון מעידה עד כמה אני מעריך אותו כספורטאי, ואת התקופה בה שיחק. החולצה הזאת מסמלת יום מאוד שמח בעברי. אתם חושבים שאקח ואשמור חולצה של מישהו משחקני הפועל פתח תקוה כיום? הצחקתני.

אני לא מוצא דמויות שסוחפות אחריהן בכישרונן ואישיותן. יוסי בניון ריגש אותנו והלך, ולקח הרבה זמן עד שהגיע מאור בוזגלו. בין לבין נמני החזיק את העסק על גבו, רוסו הלהיב וראינו שחקנים פורצים לרגע ונעלמים. כאלה שהפגינו ניצוצות סטייל עידן טל, עטו מסכות, נישקו סמלים והחליפו קבוצות בקצב שגרם לסחרחורת. הזרים רבי ההוד של פעם, אובארוב וצ'אנוב, פולוקארוב, פץ, טרטיאק ושאלוי, התחלפו בשחקנים שנוטעים בלבי את התקווה כי גם בגילי המתקדם, אוכל עדיין להיות כדורגלן.

הכדורגל שלנו הוא אחד המגזרים בהם ההשקעה לא מצדיקה את התוצרת. כשאלון חזן עבר מהפועל פתח תקוה למכבי חיפה ב-1992 תמורת 175 אלף דולר, סכום שיא באותם ימים, הוא היה שווה כל סנט. 14 שנים אחר כך אותו יעקב שחר שילם כ-400 אלף דולר לעונה ליניב קטן, ונראה לי שגם הוא לא יודע למה.

המשכורות תופחות מסביבנו, והמציאות טופחת על פנינו. התקציבים גדלים, הסיקור אינטנסיבי, לעתים עד כדי גיחוך, אבל ההרגשה היא שמתחת לעטיפה הנוצצת מסתתרת אותה חולצה דהויה. שחקנים פחות טובים מקבלים יותר כסף עבור אותה תוצרת. העסק לא מתקדם. זו גם הסיבה לכך שקשה לשחזר את הצלחות העבר באירופה, שנדמות מקריות יותר עם כל שנה שעוברת.

היה מרענן בעונה שעברה לראות את הפועל ומכבי תל אביב מסתבכות בתחתית, ואת סכנין וקריית שמונה חולפות על פני מכבי חיפה, אבל זה חד פעמי. ב-18 השנים האחרונות רק שתי קבוצות שאינן מבין ארבע הגדולות לקחו אליפות. תגידו שככה זה גם בליגות הגדולות באירופה, וזה נכון, אבל אז באה איזו ויסלה או מאלמו ומסבירה לנו בנימוס אירופאי, שהכל נשאר אותו דבר. פתאום "הגדולות" שלנו נראות מאוד קטנות, וזה מדכא. הדבר הגדול היחיד אצלם הוא סכום הכסף שמצוי ברשותן, והאגו של הבעלים ואנשי המועדון.

לבאטה בוריסוב הבלארוסית יש תקציב בגודל של סכנין ואיצטדיון של 5,500 מקומות, והיא העפילה לליגת האלופות. אנורתוזיס פמגוסטה, קפריסאית צנועה שכמותה, חלפה על פני אולימפיאקוס, שם גדול יותר מויסלה קרקוב, וגם היא תהיה בצ'מפיונס. העיקר שגאידמק מנפח לנו את השכל, ולשחקניו את המשכורות.

הכדורגל של היום מקצין דברים. “את הבלוקים גמרנו בשבוע שעבר נגד פתח תקוה", נאמר במערכון המפורסם, והמציאות רק הפכה גרועה יותר. לפעמים בתקשורת מזכירים את "הנער אמיר רנד", כאילו שהוא לא בחור בן 22, קורבן של התרבות המקומית. אין פסול בכך שרוב האוהדים השרופים הם צעירים, אבל כשהעדר גועה והאלימות גואה, אוהדים נרמסו, משרדים הוצתו ורימונים נזרקו, כבר אין חשק להיות חלק מהחגיגה הזו. אנחנו באים למגרש להתפרק קצת ולנקות את הראש, למרות שכדורגל מזהיר לא נראה, אז לפחות תנו אווירה טובה וספורטיבית. למה שאקח את הדור הצעיר למשחק כדורגל? לאלימות הם נחשפים בטלוויזיה או ברחוב, לא צריך לעלות את רף הסיכון ואפשר למנוע מהן תופעות חברתיות שנכונות לגיל בוגר יותר.

זוכרים את התגרה בין אברהם שירזי, דודם של חזי וניצן, לאבי לוזון, ואת המכות שחטף גיא לוזון מאוהדי בני יהודה באותו משחק? אנחנו לא חייבים לסבול את כל הג'יפה הזאת. האנשים שעוסקים בכדורגל מוצאים את החשק. מדוע צריך לשמוע את הגיגיו של עמוס לוזון, או לראות את הפוליטיקה השקופה והאוליגרכית מבית מדרשו של גאידמק?

אבי לוזון מתפאר בפועלו, אבל אני עדיין מתקשה להבין איך מחשבים את הפלייאוף, ואת ההיגיון מאחורי השיטה הזו. יו"ר סכנין, מאזן גנאים, מגונן על חשודים בגניבת בשמים והופך את העסק למסריח יותר. אם הכדורגל היה מחפה על כל זה, עוד היה אפשר לנסות לבלוע, אבל הוא לא, ולכן בא להקיא.

יש לי חבר שעד לפני שלוש שנים לא היה מפסיד משחק של מכבי חיפה, והיום אני בספק אם הוא צופה בקבוצה יותר מעשרה משחקים בעונה. התהליך שעבר עליו מהיר בהרבה. קשה לשים את האצבע על הסיבה העיקרית לריחוק הזה שנוצר, ונראה שזה מכלול של דברים, ששחקו את התאווה לכדורגל שלנו והגבירו את הרעב לאיכות אירופאית.

הקיץ הנוכחי הכה את הכדורגל שלנו מכה אנושה. היורו היה מצוין, ואחריו הגיעה אולימפיאדה מטריפה, ודי להיזכר בבלבולי המוח והמאבקים על זאב חיימוביץ' ועדן בן בסט כדי להבין מה בריא לנו כצרכני ספורט. ערב פתיחת העונה אני עוד מתרגש משיאיו של יוסאין בולט, והדבר האחרון שמטריד אותי הוא משחק בין אשדוד למכבי נתניה. אם יש לי 100 שקלים בכיס, אלך לשתות בירה בהופעה של נקמת הטרקטור, ולא לצפות במכבי תל אביב מארחת את בית"ר ירושלים. העונה הקרובה צריכה להיות יוצאת דופן באופן מיוחד, כדי שהיחסים עם הכדורגל הישראלי יחלו להשתקם. עונת 2008/09, אולי לשם שינוי תפתיעי אותנו? כן, בטח.