הסטייה הקטנה שלי: קורט רמביס

עולמם של אוהדי ה-NBA בישראל של שנות ה-80 כלל, לפחות עד שבא מייקל ג'ורדן, שתי קבוצות, פחות או יותר: בוסטון סלטיקס ולוס אנג'לס לייקרס. העולם הזה היה מוזר והפוך ביחס למפה הסוציו-אקונומית של ארצות הברית אז וגם היום. הסלטיקס, שייצגו את העיר הגזענית והמתנשאת ביותר במדינה, הציבו חבורת קמיקזות לבנה, אנשי צווארון כחול שמוכנים להרוג בשביל ניצחון ומוקפים בקהל אירי חמום מוח ומדיף אדי אלכוהול. הם היו רעים, בלתי מתפשרים, כאילו גדלו כולם בשכונות הקשוחות של צ'רלסטאון וסאות' בוסטון.

מהצד השני היו הלייקרס, עטופי הילה צחה ומעוטרת באבק הכוכבים של ג'ק ניקולסון, שעלו עם שחקנים שחורים שלכל אחד מהם היה סימן היכר סטייליסטי משלו. מג'יק עם מסירת העין העקומה, קארים עם ההוק-שוט המפואר, וורת'י עם משקפי הצלילה ומייקל קופר עם הגרביים עד הברכיים. קיבינימט, לאיש היו גרביים שמגיעים לברכיים! אם חיפשתם איזשהו סימן למטרסוקסואליות שהילכה כצל ב"פורום" המיתולוגי, מייקל קופר היה המייצג הרשמי. איזה מזל שאת הזרם החדש הזה של "הכושים האשכנזים" הציל באד בוי אחד שבא מהליגה היוונית ובכלל היה לבן.

קורט רמביס היה חסר מושג בכדורסל. איש בגובה 2.03 מטר שלא יודע לזרוק, לא יודע לקלוע, פה ושם לוקח ריבאונד אבל מרביץ מכות רצח, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. לפעמים נדמה היה שהלייקרס הביאו את רמביס רק כדי להכות את הסלטיקס בנשק שלהם, עם לבן מלוכלך שעושה לך סימנים כחולים על הידיים ומוציא לך את החשק לחיות, על מנת שלשחורים האליטיסטים בקבוצה יהיה יותר נוח. עולם הפוך, כבר אמרנו.

היו לו, לרמביס, שפם מטאטא ומשקפיים מוזרים עם מסגרת שחורה. במקרה הטוב, הוא נראה כמו כוכב פורנו לא מהוקצע ששכח שהוא כבר לא בסבנטיז. במקרה היותר טוב, הוא נראה כמו הדוורים המשוגעים האלה שסוחבים איתם שאט-גאן בתיק ואו-טו-טו מתחילים לרסס. בתור אחד שראה קצת ממעללי ארל וויליאמס באירופה, הוא שאב השראה, עיצב לוק של רוצח סדרתי ולא פחד להצדיק את התדמית. אז מה אם קווין מקהייל יירט אותו לקרקע במהלכה של עוד כניסה מגושמת לסל (לינק מצורף) כאילו היה עלה נידף ברוח? בשבילנו הרמביסולוגים זו רק ההוכחה שלא היה ללייקרס אף שחקן שהוציא את הסלטיקס מהכלים כמו קורט שלנו.

כן, קורט רמביס היה אל. לא אליל - אל. אולי סטטיסטית הוא היה השחקן הכי שולי ברשימה, אבל בפועל הלייקרס לא היו לוקחים אף אליפות בלעדיו (אולי, בעצם, אחת או שתיים. מקסימום שלוש. טוב, ארבע, אבל זה כל מה שהם היו לוקחים בלעדיו). ב-1999, כשדל האריס פוטר ממשרת המאמן, הודיעו בטלוויזיה שרמביס יחליפו. חיכיתי לראות את קורט שלי, האיש, השפם והעיגולדים של הדוור הרוצח. במקום זה קיבלתי לפלף לבנבן, ילד טוב עם משקפי חנון וזקן צרפתי. זה היה מחזה שובר, ללא ספק, אבל גם הרגע שהנציח סופית את אהבתי הבלתי מתפשרת לקורט הישן והטוב, הילד הכי מעצבן באינגלווד. זה היה האיש שכדי להוציא את המיץ ליריבות שלו לא קלע סלים יפים או ליהטט בהקפצותיו, אלא פשוט הרביץ והרביץ. ואז הרביץ עוד קצת. ועוד קצת. ועוד.