הדרום נשאר רדום

זה אף פעם אל היה הבית הטוב ביותר בליגה, למען האמת חוץ מהאליפות של טמפה ביי לא ראינו דומיננטיות מהדרום המערבי. פה ושם הופעת ניחומים של הפאלקונס (במקרה, נשבע לכם, לא התכוונו) או של הפנתרים השחורים בסופרבול, אבל חוץ מזה שום דבר ממש מרגש.

אבל מתברר ששועי הבית חושבים אחרת. למען האמת, חוץ מאטלנטה, שהצהירה על מכירת חיסול כללית ותקופת בניה ללא הגבלת זמן, כל שאר הקבוצות מצהירות שהעסקים כרגיל והן, אחת לאחת, מועמדות ברורות לסופרבול. אם זה באמת יקרה וטמפה ביי, קרוליינה וניו אורלינס יהיו טובות כל כך תהיה לנו חגיגת פוטבול כאן. אני חושש שלא זה יהיה המצב בפועל.

מאזן בעונה שעברה: 12:4

באו: מייקל טרנר (רץ אחורי, סן דייגו), ג'ייסון אילם (בועט, דנבר)

הלכו: ווריק דאן (רץ אחורי, טמפה ביי), רוד קולמן (תאקל הגנתי, שחקן חופשי), וויין גנדי (תאקל התקפי), ביירון לפטוויץ' (קוורטרבק, שחקן חופשי), אלג'י קראמפלר (טייט אנד, טנסי), בובי פטרינו (מאמן, ארקנסו), דיאנג'לו הול (קורנרבק, אוקלנד)

בחירות דראפט בולטות: מאט ריאן (קוורטרבק, בוסטון קולג'), סם בייקר (תאקל התקפי, USC), קרטיס לופטון (ליינבקר, אוקלהומה), צ'ביס ג'קסון (קורנרבק, LSU), הארי דאגלס (תופס, לואיוויל)

מאמן : מייק סמית'

אטלנטה היא אולי הקבוצה האומללה ביותר ב-NFL (ואני אוהד שלהם, רק דמיינו). היא אומללה משתי סיבות – הסיבה הראשונה היא שהפאלקונס לקחו הימור גדול ובנו קבוצה יומרנית, שלחומר האנושי שאימן/ניהל/הוביל ושיחק בה, לא היה שום סיכוי להצליח. הסיבה השנייה היא שהניסוי הזה נכשל בצורה הרבה יותר חריפה ממה שמישהו דמיין. הקוורטרבק בכלא, המאמן ברח, שחקן ההגנה המצטיין פותח פה על כל הארגון, בקיצור – כל מה שצומח נובל מייד.

השנה החליטו לעשות את הדברים נכון יותר. לייצר שקט - להתרכז בפוטבול - לבנות כדי לצמוח. ולהתחיל מאפס. הראשון להגיע היה תומאס דימיטרוף – הג'נרל מנג'ר החדש, שהיה אחראי על הסקאוטינג בניו אינגלנד בשש השנים האחרונות ומעולם לא כיהן בתפקיד כה בכיר. מייק סמית' היה ההחתמה הראשונה של דימיטרוף, החלטה שהרימה לא מעט גבות, למרות ההצלחה הגדולה שלו כמתאם ההגנה של ג'קסונוויל. סמית' הוא מסוג המאמנים שיושבים בתא ומחלקים הוראות בטלפון ולא מבלים את זמנם בשיחות עם המדיה. וכנראה שזה בדיוק מה שאטלנטה צריכה – שקט תעשייתי.

דימיטרוף וסמית' החליטו על הקו החדש של הפאלקונס – שחקנים המוכרים כמנהיגי הקבוצה הולכים לחפש עבודה (קראמפלר, דאן והול) ובמקומם הובאו רוקים ושחקנים לא מוכחים עם הרבה פוטנציאל. שוב - בניה שקטה.

ועכשיו צריך לראות מה יצמח מכאן. מאט ריאן יהיה הקוורטרבק הבכיר וכבר מתחילת העונה יקבל את המושכות לידיו, מייקל טרנר הוא רץ טוב וקו ההתקפה חוזק בדראפט. חולית הרסיברים (במיוחד אחרי שג'ו צפצפה הלך) נראית כמו הדבר הכי בטוח בג'ורג'יה וההגנה של קית' ברוקינג, מייקל בולי וג'ון אברהם אולי תמצה סוף סוף את הפוטנציאל.

התחזית: עונת בניה של 5 ניצחונות.

מאזן בעונה שעברה: 9:7

באו: די ג'יי האקט (תופס, סיאטל), מוחסין מוחמד (תופס, שיקגו).

הלכו: מייק ראקר (קיצוני הגנתי, פרש), ויני טסטוורדה (קוורטרבק, פרש), דייוויד קאר (קוורטרבק, ניו יורק ג'איינטס), דשון פוסטר (רץ אחורי, סן פרנסיסקו), קריס ג'נקינס (תאקל הגנתי, ג'טס)

בחירות דראפט בולטות: ג'ונתן סטיוארט (רץ אחורי, אורגון), ג'ף אוטה (תאקל התקפי, פיטסבורג)

מאמן: ג'ון פוקס.

למרות שכבר שנתיים הפנתרים מקרטעים, פוקס מאמין שהכל בסדר. הבסיס נכון ועכשיו צריך לעשות קצת מייק אפ וקוסמטיקה וקרוליינה חוזרת לסופרבול. האמנם?

קודם כל, ג'ייק דלהום חוזר ופוקס מאמין שהוא הדבר האמיתי. אני, לעומתו, לא מאמין בדלהום - למרות עונה יוצאת מהכלל שהביאה את הקבוצה לסופרבול ב-2003 הוא לא מנהיג גדול, אין לו כריזמה, אין לו ביצים ולפעמים נראה שגם אין לו חשק. אבל אם תשאלו את צוות המאמנים שלו הם יגידו שהוא הכי גדול בהיסטוריה. אז למרות צוות קוורטרבקים מרתק שהחליף את דלהום בשנה שעברה, אחרי שנפצע במחזור השלישי (ויני שקשוקה ודייויד אוטו הם רק שניים מהקולאז' המהפנט הזה), ולמרות משחק ריצה בינוני לגמרי (14 בעונה שעברה) והגנה שירדה מגדולתה (16 בעונה שעברה) כולם נורא אופטימיים.

אז מה עושים בשארלוט כדי להחזיר את הפנתרים לפסים? קודם כל מסלקים את דשון פוסטר המאכזב ומחתימים את ג'ונתן סטיוארט מאורגון בסיבוב הראשון – כישרון אדיר (כדאי לזכור שגם דיאנג'לו ויליאמס היה). אחר כך מביאים קצת חברים לסטיב סמית' – מוחסין מוחמד שחוזר הביתה ודי ג'יי האקט, ביחד עם דוויין ג'ארט, אמורים להיות צוות הרסיברים הטוב בליגה – זה בתנאי שסמית' יפסיק ללכת מכות עם הקורנרבקים שלו ולקבל השעיות.

קו ההתקפה עבר מתיחת פנים חיובית – ג'ף אוטה הרוקי יאייש את התאקל הימני, ג'ונתן גרוס עבר לתאקל השמאלי וטראבל ווארטון לגארד השמאלי. ביחד עם הסנטר המצוין ראיין קאליל, ההגנה על דלהום והתקפת הריצה אמורים להשתפר.

בהגנה כמעט לא נעשה דבר, כמו לעצום עיניים ולהגיד הכל בסדר. ג'וליוס פפרס נראה נורא בשנה שעברה והשנה הוא ינסה לעבור צד ולשחק כמגן קיצוני ימני, אבל הפרישה של מייק ראקר והעזיבה של קריס ג'נקינס לא עוזרות. ג'ון ביזון, הליינבקר האמצעי הצעיר, הוא האיש שאמור להנהיג את החבורה הזאת ולתת לה תמריצים אבל, כמו שזה נראה בשנים האחרונות, הקבוצה הזאת תקום ותיפול על מצבי הרוח של שני השחקנים המניה-דיפרסיביים הכי חשובים שלה – סמית' ופפרס.

התחזית: 8:8

מאזן בעונה שעברה: 9:7

באו: ג'ונתן וילמה (ליינבקר, ג'טס), ג'רמי שוקי (טייט אנד, ג'איינטס), ארון גלן (קורנרבק, ג'קסונוויל), רנדל גיי (קורנרבק, ניו אינגלנד), מארק ברונל (קוורטבק, וושינגטון)

הלכו: דן מורגן (ליינבקר, פרש), אולינדו מארי (בועט, סיאטל), ג'ף פיין (סנטר, טמפה ביי)

בחירות דראפט בולטות: סדריק אליס (תאקל הגנתי, USC), טרייסי פורטר (קורנרבק, אינדיאנה)

מאמן: שון פייטון.

גם בניו אורלינס לא מתרגשים מהעונה העלובה של השנה שעברה. מבחינתם זו היתה שנייה של חולשה ויש הרבה סיבות לאופטימיות. הסיינטס עשו עבודה גדולה באוף סיזן כדי לחזק, לשפץ ולפתח את הצדדים החלשים. ובכלל פייטון, כמו גם פוקס, מתנהג כאילו הקבוצה שלו היא מועמדת בכירה לסופרבול ומה שצריך זה רק טיונינג פה ושם. אולי הוא צודק. בסך הכל הקבוצה שתעלה בספטמבר למגרש נראית כמעט אותו הדבר כמו זו שהגיעה לגמר ה-NFC לפני שנתיים, עם מעט שינויים חשובים. ההגנה קפצה קדימה לפני שנתיים, אחרי שגארי גיבס החל לאמן אותה, אבל העונה שעברה היתה קטסטרופלית. ההחלטות הראשונות של פייטון היו בתחום הזה.

הראשון להגיע היה אד אורגירון, מאמנה של מכללת מיסיסיפי, כמאמן קו ההגנה (32 הפלות קוורטרבק בעונה שעברה ו-103 יארד בריצה למשחק). סדריק אליס, תאקל הגנתי מ-USC, הוחתם לשחק כמחליף של הוליס תומאס, ההגנה האחורית, שהיתה החוליה החלשה ביותר לפני שנה, התנפחה עם ההחתמות של רנדל גיי וארון גלן ושל הרוקי טרייסי פורטר וההחתמה החשובה ביותר – ג'ונתן וילמה, שנחשב בידי רבים לאחד מהליינבקרים האמצעיים הטובים בליגה. וילמה מגיע אחרי פציעה שהגבילה אותו בשעונה שעברה (שלא לדבר על הדיכאון שמגיע אחרי 4 שנים במדי הג'טס) וביחד עם סקוט פוגי'טה וסקוט שאנלי הם אמורים להוות חוליה חזקה ביותר.

הקו ההתקפי נראה כמו הצד החזק ביותר של הקדושים – חמשת ה-J, קו ההתקפה של בריס (לכולם יש שם פרטיים שמתחיל ב-J, אל תשאלו אותי שאלות כאלה) השתפרו מאד בהגנה על בריז – מ-41 הפלות לפני שנתיים הם ירדו ל-16 בלבד בעונה האחרונה (הכי מעט בליגה), בריז נראה בריא ואופטימי, מקאליסטר חוזר מפציעה ובוש... טוב עזבו, בואו נדבר על פוטנציאל אחר.

מה יביא ג'רמי שוקי לניו אורלינס? זאת השאלה הגדולה ביותר. פייטון, שהיה מתאם קו ההתקפה של הג'איינטס בעונת הרוקי של שוקי, נראה מאד אופטימי אבל השאלה הגדולה היא אם הוא יביא את מה שמוס הביא לאוקלנד (בלגאן, סכסוכים וכאוס), או את מה שמוס הביא לניו אינגלנד (השתפרות, איכות ומועמדות לאליפות)? ימים יגידו. כמובן ששוקי מצהיר שהוא השתנה והוא בא לשחק ולעזור לקבוצה ואפילו לחסום (!) אבל עד שאני לא אראה אחרת אני לא אשתכנע. העובדה בינתיים היא שברגע שהג'איינטס הפסיקו לשים אותו בהרכב הם לקחו אליפות.

ובכל זאת, 6:10 וסיבוב שני בפלייאוף.

מאזן בעונה שעברה: 7:9

באו: יוג'ין וילסון (קורנרבק, ניו אינגלנד), ווריק דאן (רץ אחורי, אטלנטה), אנטוניו בריאנט (תופס, סן פרנסיסקו), בן טרופ (טייט אנד, טנסי), בריאן גריסי (קוורטרבק, שיקגו), ג'ף פיין (סנטר, ניו אורלינס)

הלכו: ברוס גרדקווסקי (קוורטרבק, סנט לואיס), גרג ספיירס (קיצוני הגנתי, אוקלנד), מייק אולסטט (פול בק, פרש), בריאן קלי (קורנרבק, דטרויט)

בחירות דראפט בולטות: אקיב טאליב (קורנרבק, קנזס), דקסטר ג'קסון (תופס, אפאלצ'יאן סטייט), ג'רמי זוטה (גארד התקפי, ראטגרס

מאמן: ג'ון גרודן.

טמפה ביי היתה בעונה שעברה הקבוצה הטובה בחטיבה, והיחידה שהגיעה לפלייאוף. בשביל גרודן זה מספיק והוא ממשיך לעשות את מה שהתחיל בעונה שעברה – לא מגייס שחקנים עם שמות גדולים, אבל מעמיס את העמדות בשחקנים ותיקים ומנוסים. הפיראטים מנסים לעשות את ההיפך ממה שכתוב בספר – במקום לבנות סגל צעיר שיחזיק אותם להרבה עונות, גרודן מנסה לבנות צוות מנוסה שיביא לו עוד הזדמנות לאליפות ואת שירת הברבור שלו, לפני שהוא נזרק הביתה.

אין קבוצה ב-NFL שבה העמדות החשובות כל כך עמוסות בשחקנים שעברו את זמנם או שזמנם מעולם לא הגיע. 4 קוורטרבקים שכבר פתחו בליגה מתישהו בעברם – גארסיה (בן 38), גריסי (בן 33), מקאוון וסימס ורסיברים מתקופת ג'ו ניימת' – גאלוויי (בן 37), היליארד (בן 32), קלייטון ואנטוניו בריאנט.

העמדה היחידה בה, אולי, יש הכי הרבה כשרון בליגה, היא עמדת הרץ האחורי, אותה גרודן כל כך אוהב: ארנסט גרהאם, קדילק הפצוע ויליאמס (שהיה רוקי השנה לפני שנתיים), סבא ווריק דאן ומייקל בנט. בגלל בית האבות הפלורידיאני הזה ההחתמה החשובה ביותר באוף סיזן היתה של הסנטר ג'ף פיין, שאמור לעזור לחבורת שימי עסיס לעמוד על הרגליים.

בהגנה המצב לא הרבה יותר צעיר. ברוקס כבר בן 35, בארבר בן 33, קווין קארטר בן 35. בטמפה ההגנה תמיד היה הכח המרכזי. זו היתה ההגנה השנייה בטיבה בליגה בעונה שעברה (אחרי שדורגו 29 לפני שנה) והשאלה הגדולה היא כמה כח יש עוד במותניים של המנהיגים. יוג'ין וילסון הגיע כדי לחזק את ההגנה האחורית וגיינס אדאמס נראה בעונה שעברה כמו שחקן טוב (6 הפלות קוורטרבק ואופטימיות זהירה).

אבל השאלה העיקרית היא כמה רחוק יכולות רגלים כל כך עייפות ללכת. אני אומר שלא רחוק. גרודן הולך הביתה.

התחזית: 10:6.