פסים על הכוכבים?

גמר טורניר הכדורסל יפגיש ביום ראשון (09:25 שעון ישראל, שידור ישיר בספורט 5) את נבחרות ארה"ב וספרד. ארבע שנים אחרי הביזיון באתונה בו זכו האמריקאים רק במדליית הארד, נראית הנבחרת של מייק ששבסקי ערוכה ומוכנה. ארה"ב צלחה בקלילות את שלב הבתים, את אוסטרליה ברבע הגמר, כשגם בחצי הגמר היא לא ממש התקשתה נגד ארגנטינה. אלופת העולם, ספרד, תנסה להפתיע. אחרי שעקפה ברבע הגמר את קרואטיה ובחצי הגמר את ליטא, זו תהיה סנסציה של ממש אם פאו וגאסול וחבריו יענדו בסיום את מדליות הזהב.

למרות שבסופו של דבר התוצאות בחצי הגמר היו צפויות, המשחקים עצמם היו מעניינים ומרעננים. אצל הספרדים, אאיטו הזכיר לנו שלפעמים יש הגיון בשגעון שלו. רוב המחצית השנייה ניהול המשחק שלו היה נהדר, התגובות לליטאים היו נכונות (כל פעם ששאראס נכנס גם רוביו נכנס לשמור עליו), המעבר לאיזורית עם ההרכב של הגארדים האתלטיים היה אפקטיבי והרוטציות הוכיחו את עצמן כשברבע האחרון הליטאים היו עייפים ומסובכים בעבירות בזמן שהספרדים רק התחילו להתחמם.

אאיטו הוא מאמן משונה, כי הוא מתעלם לחלוטין מהמימד הפסיכולוגי של המשחק. כל כך חשובה לו שמירת הכוחות והכנסת כל השחקנים לעניינים שהוא מחזיר את היריבות שלו בכוח למשחק. אם אפילו אחרי ניהול מבריק של המחצית השנייה השדים שלו גורמים לו להתעקש על דקת מנוחה לגאסול ורודי פרננדז עמוק במאני טיים, שכמעט החזירה את ליטא לעניינים, אולי כדאי להמציא במיוחד בשבילו קורס של מבוא למומנטום. אבל בשורה התחתונה הוא ניצח את ליטא בלי קלדרון, שבמשחק כזה היה יכול לככב די בקלות, ולקח את ספרד לגמר- המקום אליו היא ראויה.

הבעיה היא שהוא פחות או יותר האחרון שיכול להטריד את האמריקאים. כהרגלו, הוא ניהל את המשחק הראשון בין הנבחרות בלי שום הבנה של המשמעות הפסיכולוגית שלו למקרה של מפגש נוסף, ועם הרוטציות והתגובות המאוחרות הקל על ארה"ב לחגוג. בכלל, הגישה שלו למשחק יכולה לעבוד כשהוא פייבוריט, אבל הופכת לבעייתית מול יריבות ברמה דומה ובטח מול יריבות עדיפות. האנדרדוג חייב לייצר מומנטום ולשמור עליו כדי לנצח, גם במחיר של שחיקת שחקנים. אאיטו לא מסוגל לכך. לצפות ממנו להשתנות לכבוד הגמר יהיה מוגזם.

החצי השני היה לא פחות מעניין. הארגנטינאים הצליחו להטריד את החבורה של מייק ששבסקי יותר מכל נבחרת אחרת במשחק רשמי בשנתיים האחרונות, ועשתה זאת דווקא בלי מאנו ג'ינובילי. ברבע השני, אותו ניצחה ארגנטינה ב-10 הפרש, שיחקו בעיקר המחליפים הארגנטינאים המושמצים ונטולי הכשרון. בדיעבד, חוסר הכשרון היה יתרון בדקות האלה. הנגרים הארגנטינאים לא ניסו לעשות דברים שבדרך כלל הולכים להם ומול האמריקאים לא, פשוט כי בדרך כלל כלום לא הולך להם גם ככה. בגלל זה הם שיחקו כדורסל פשוט מאוד, דחפו בכוח פנימה, ניצלו את המיס-מאץ' הקבוע של סקולה ולא עשו שטויות.

אבל הסיבה המרכזית לכך שהם הצליחו להרגיז את האמריקאים הייתה הקשיחות המדהימה של כל שחקן בסגל הארגנטינאי. הדרך היחידה לתאר את זה היא שברבע השני ארגנטינה שיחקה עם חמישה גיא פנינים שלא מפסיקים לצבוט, להרביץ, לעשות הצגות ובאופן כללי למרר לכוכבים הגדולים בעולם את החיים, ובדיוק כמו פניני אפילו כשהם קלעו שלשה זה נראה כאילו הם עושים את זה במיוחד כדי לעצבן את האמריקאים. וזה עבד- האמריקאים התעצבנו, נגררו לסגנון הארגנטינאי והתחילו להחטיא.

לכן הרבע השלישי במשחק הזה הוא החשוב ביותר בכל הקדנציה של ששבסקי. הפעם, לעומת העבר, השחקנים שלו עלו עם רוח שונה ועם החלטה שאף אחד לא יהיה יותר קשוח מהם. זה, כנראה, היה המבחן הגדול ביותר שלהם בטורניר הזה והם עמדו בו בקלות עם רבע שלישי די מכוער אבל מאוד אפקטיבי. ארגנטינה שיחקה הכי נכון והכי קשוח שיש גם ברבע הזה, סקולה התברר ככלי המושלם לניצול המחסור בפאוור פורוורד אצל האמריקאים וגם דלפינו ונוצ'יוני היו בזון. זה ממש לא מובן מאליו שגם זה נגמר ב-20 הפרש.

הספרדים אמנם יותר מוכשרים מהארגנטינאים והיו פייבוריטים במפגש ישיר איתם, אבל קשה להאמין שיש להם כלים להטריד את ארה"ב באופן דומה. הם לא קשוחים מספיק, לא אחראים מספיק, אין להם את המאמן הנכון לכך והם באים לגמר עם ה-37 הפרש משבוע שעבר חזק בראש שלהם. יכול להיות שיהיה צמוד יותר, אפשר לצפות מאאיטו להשתמש באיזורית ליותר זמן כמו הארגנטינאים, אבל סנסציות עדיף לחפש במקומות אחרים.