התרופה ללוזריות

כאשר נבחרת ארגנטינה תעלה לגמר האולימפי מול ניגריה, רוב הצופים יחפשו ארגנטינאי קומפקטי אחד – ליאו מסי. אך למרות הקסמים הידועים של מסי, האחראי המרכזי לניצחון הגדול של ארגנטינה על ברזיל, שהסיר "קללת" הפסדים שרובצת על הארגנטינאים מול הסלסאו, היה כוכב צעיר קצת יותר ממסי ומאותגר אנכית רק קצת פחות – סרחיו 'קון' אגוארו. דייגו מראדונה, הארגנטינאי המרוכז הגדול מכולם, הצהיר על מסי כיורשו על המגרש. אגוארו יעניק לו בקרוב יורש מחוץ למגרש (בת זוגו של קון היא בתו של דייגו, העומדת ללדת בקרוב ילד ראשון).

מעבר לאנקדוטות, האם אגוארו מסוגל לתפוס מקום דומה לזה של מסי בתודעת חובבי הכדורגל? בעוד מסי נהפך בשנתיים האחרונות לשם מוכר עבור כל חובב כדורגל, אגוארו התמודד עם קללת כשלונות אחרת – זו של אתלטיקו מדריד. כדי להבין את מידת ההצלחה שלו צריך להבין עד כמה עמוקה הקללה הזו – שכמו לא מעט סיפורים בכדורגל הספרדי, מתחילה בריאל מדריד.

בעיר מדריד, אתלטיקו שיחקה תמיד את תפקיד הילד הדחוי של השכונה, שרוצה להוכיח למנהיגי החבורה שגם אליו צריכים להתייחס. אבל במועדון הגדול של הבירה העדיפו תמיד להתעלם כמה שיותר מאלו שבקצה הלא נכון של המסילה. מרחק שנות אור קיים בין הברנבאו, בשדרות הקסטלאנה היוקרתיות של מדריד, לבין הקלדרון הממוקם אי שם בגדה המזוהמת של נהר המנזנארס, ליד תשתיות הגז של העיר. במונחים תל אביביים זהו פחות או יותר ההבדל בין רמת אביב ג' לבין התחנה המרכזית הישנה.

במקרה של אתלטיקו, נראה שהדשא של השכן באמת תמיד ירוק יותר. עוד בשנות ה- 50 וה-60 הקבוצות הטובות ביותר בתולדות המועדון שיחקו דווקא בשנות הזוהר של די סטפנו, פושקש ושות'. ההיסטוריה העכשווית גרועה עוד יותר. החלטתו של הנשיא לשעבר, חזוס חיל, לסגור את מחלקות הנוער של המועדון בתחילת שנות ה-90 שלחה כידוע את ראול (אוהד אתלטיקו מלידה) לריאל. אך זו הייתה רק השטות המפורסמת ביותר מבין שרשרת שגיאות וכשלונות של אתלטיקו. רכישות בזבזניות, מאמנים תמוהים והנהלות מושחתות חידדו את מחלת ה"פופאס" (pupas) ממנה סובל המועדון ברוב השנים האחרונות, לדעת האוהדים, התקשורת ולמעשה כל מי שרק תשאלו. המילה המעניינת הזו קשה לתרגום לעברית, אבל ניתן לתרגמה בקירוב לענן כבד של דכדוך ומזל רע – או בקיצור "קללה".

באופן מתבקש עבור מקוללים המושפלים תמידית, בעיקר על ידי היריבה העירונית, המועדון ואוהדיו נעשו "אנשי שוליים" אגרסיביים יותר ויותר עם השנים – שוב, תגובה קלאסית של ילד דחוי. אפילו הדאבל הזכור של 96' (אחריו הגיע עשור שחון במיוחד עם שנתיים בליגה השניה) נתפס בספרד כעונה בה אתלטיקו, בהובלת דייגו סימאונה, פשוט בעטה ביריבות בדרך לתואר. הקלדרון ידוע כאצטדיון המפחיד ביותר בספרד, והאולטראס של אתלטיקו מתגאים בכך שלידם האולטרה סור של ריאל נראים מאיימים בערך כמו מסי.

בקלדרון, בניגוד לברנבאו, אף אחד לא מתיימר להיות אלגנטי. ההבדל הזה בא לידי ביטוי גם בחגיגות המאה של המועדונים, ב-2003: ריאל הזמינה את פלאסידו דומינגו לשיר (לצד רשימת אח"מים מפוצצת שכללה בין היתר את נשיא ספרד והמשפחה המלכותית). אתלטיקו, לעומת זאת, הזמינה את הרולינג סטונס להופעה וחגגה עם עוגה ענקית שחולקה ל-5,000 אוהדים, אשר צעדו לקלדרון ממזרקת נפטון כאשר הם מחזיקים את הצעיף הגדול בעולם, שנתפר על ידי מאות מתנדבים בצבעי המועדון. את המשחק אליו צעדו האוהדים, נגד אוסאסונה, אתלטיקו הפסידה, כמובן.

מתחילת שנות האלפיים אפילו פרננדו טורס, האליל הבלתי מעורער, לא הצליח לשנות את הלוזריות שדבקה במועדון. מאז 1997 אתלטיקו לא הצליחה להגיע לליגת האלופות, או אפילו לנצח את ריאל בדרבי. זה היה המצב כאשר אגוארו הגיע לקלדרון במאי 2006, כרכש היקר ביותר של המועדון בכל הזמנים (20 מיליון יורו שילמה אתלטיקו עבורו לאינדפנדיינטה).

ההחתמה של אגוארו נועדה לא רק לייצר שערים ובישולים אלא גם להוכיח, בין היתר לריאל, כי אתלטיקו היא מועדון מהשורה הראשונה באירופה, היכול לרכוש בסכומים גבוהים את השחקנים המוכשרים ביותר בעולם. מעבר לתרומה הספורטיבית הצפויה, נראה היה שגם במישור המנטלי, המזג האגרסיבי של אגוארו (הוא טבע לעצמו את הכינוי קון, על שם גיבור קומיקס יפני) יתחבר היטב לאופיו העצבני של המועדון.

אולם בעונה הראשונה נראה היה שאגוארו כורע תחת נטל הציפיות. אלי הכדורגל העניקו לו הזדמנות מיוחדת לספק קבלות מיידיות, בבימה החשובה ביותר, דרבי בברנבאו, בתחילת אוקטובר. בדקה התשעים, כאשר התוצאה היא תיקו אחת, קון ניצב לבדו מול איקר קסיאס. שער באותו רגע היה חשוב לאגוארו אישית ולמועדון בכלל הרבה יותר מאינספור שערים אחרים נגד אינספור קבוצות אחרות. אגוארו הקפיץ מעל קסיאס ומעל המשקוף. זו הייתה החמצה ברמות גודיונסניות. אפילו רוזנטליות.

ב"אס" כתבו בבוטות למחרת שהיה יותר קל להבקיע במצב הזה מאשר בהרמון לשימוש עצמי (באנגלית ובספרדית זה נשמע יותר טוב). המאמן חאבייר אגירה אמר אחרי המשחק שבחדר ההלבשה השחקנים שלו נראו כאילו הפסידו 3:0. אותו משחק סימל את כל העונה של אגוארו. מכשרונו הבלתי מבוטל הוא הפגין רק ניצוצות מעטים וסיים את העונה עם 6 שערים ו-3 בישולים. אתלטיקו שוב נכשלה קשות וסיימה במקום השביעי. במקום לרפא את הקללה נראה היה שאגוארו נדבק בה בעצמו.

עונת 2007/08, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי. דייגו פורלאן הגיע להחליף את טורס אבל השינוי העיקרי היה פסיכולוגי. בריאיון ל-BBC במאי האחרון התוודה 'קון' כי הייתה דרושה תקופת הסתגלות וחניכה מצדו של אגירה, כדי לגרום לו להבין שגם גיבורי קומיקס צריכים לעשות עבודה שחורה. אגוארו נטש חלק מסגנון השכונה, עבר "לחשוב קבוצתית יותר", כדבריו ועבד קשה יותר באימונים ועל המגרש. המאמצים השתלמו.

אגוארו פתח כמעט בכל משחקי הליגה של אתלטיקו, היה נייד ופעיל בהרבה במשחק של קבוצתו וגם המספרים טיפסו בהתאם: מלך השערים של הקבוצה עם 19 שערים ו-7 בישולים, אגוארו יצר יחד עם פורלאן את אחד מצמדי החלוצים המרשימים ביותר בליגה ובאירופה כולה. לא מדובר רק בכמות אלא גם באיכות ובעיקר בחשיבות השערים. לשחקנים גדולים באמת לא זוכרים שלישיות מול לבאנטה, אלא את רגעי האמת - ואגוארו הופיע אליהם, ובגדול.

השיא הגיע בתצוגה שסיפק נגד ברצלונה בקלדרון, בתחילת מרץ. בארסה פיגרה אחרי ריאל מדריד בשתי נקודות בלבד, הודות לרצף של 15 משחקים ללא הפסד. הקטלאנים שפעו אופטימיות וביטחון על רקע שרשרת הפסדים של ריאל באנדלוסיה, שם שיחקה גם באותו ערב. מנגד, אתלטיקו הגיעה למשחק עם שלושה הפסדים רצופים ובעיצומו של עוד משבר ניהולי: האוהדים זעמו על הנשיא אנריקו סרזו, שצולם מחייך כאשר הוא מקבל מריאל חולצה לבנה עם שמו כמתנת יום הולדת.

הכל היה מוכן לניצחון של ברצלונה שיעמיק עוד יותר את המשבר של אתלטיקו ויוכיח ששום דבר לא השתנה, ושליגת האלופות נותרה חלום רחוק. "ספורט" ו"אל מונדו דפורטיבו" הקטלאניים אף הצהירו מפורשות ביום המשחק: "בערב, מקום ראשון".

בשלב מסוים במחצית הראשונה ההתרחשויות תאמו את הציפיות. בארסה החזיקה בכדור 70% מהזמן; רוב שחקני אתלטיקו פשוט לא עלו למגרש; רונאלדיניו הבקיע במספרת נפלאה ואוהדי אתלטיקו המיואשים התרכזו בביטויי גנאי כנגד הנשיא שלהם ("סרזו, נבלה, צא החוצה מהקלדרון") ("Cerezo, cabron, fuera del Calderon"). אבל אז אגוארו השתלט על המשחק והיה הגורם הבלעדי כמעט לכך שהסתיים בתוצאה 2:4 לאתלטיקו. אגוארו כבש שניים, בישל אחד והיה אחראי לפנדל. השער הרביעי היה מרשים במיוחד, כאשר 'קון' גרם לגבי מיליטו, מטובי הבלמים בעולם, פשוט ליפול על הדשא. פעמיים. מסי, למקרה שתהיתם, עלה מהספסל באותו משחק (כדי לא להיפצע שוב) וכמעט לא השפיע על המשחק.

עיתוני ספרד יצאו מגדרם למחרת והצהירו בין היתר כי "למוזיאון פראדו יש יצירת אומנות חדשה וכדאי שיפנו מקום לעוד כי קון מנפק אותם כמו צ'ורוס" וכי "אתלטיקו היו בדרך ללוויה אבל קון לקח אותם למסיבה". אגוארו זכה להשוואות מפורשות לגדולי השחקנים של אתלטיקו: הוגו סנצ'ז, טורס, פוטרה, קאמינרו, קיקו – וזכה למחמאות כטוב מכולם. פיל בול שתיאר את מסי בתחילת העונה, במחווה בלתי מודעת לשלמה יידוב, כ"מסי(ח) החדש", כינה את אגוארו לאחר המשחק "מסי החדש". "אס" העניק לאגוארו ארבעה כוכבים. מתוך שלושה.

אמנם המאבק על הכרטיס לליגת האלופות נמשך גם הרבה אחרי אותו משחק, ואמנם גם בשנה שעברה אתלטיקו הפסידה פעמיים לריאל (בכל זאת, כוחה של מסורת), אבל באותו ערב אגוארו נהפך רשמית לאליל בקלדרון - כל הדרך למקום הרביעי הנכסף. אחרי עונת הסתגלות אגוארו העניק למועדון אמונה מחודשת ביכולת להפסיק להיכשל ולהתחיל לממש את הפוטנציאל העצום שקיים בו. ואת כל זה הוא עשה למרות אינספור מריבות פנימיות בין הנשיא, המאמן, חלק מהשחקנים והאוהדים.

לקראת העונה החדשה צילמו באתלטיקו פרסומת מיוחדת, שמציגה חייל ספרדי מכוח שמירת השלום בקוסובו, אוהד אתלטיקו כמובן, לצד איכר מקומי שאיבד את כל משפחתו במלחמה. הרעיון הוא להראות כי לאבד את אישתך וילדיך במלחמה זה עניין גרוע בהרבה משנים של כשלונות ספורטיביים. אבל למרות עולם הדימויים ההזוי של המועדון, מ"פופאס" לא נפטרים כל כך מהר. "לא עוד פופאס FC", כתבו אומנם ב"אס" בבוקר הגרלת מוקדמות ליגת האלופות, ואף הוסיפו כי "אתלטיקו יכולה לזכות בטורניר כמו כל קבוצה אחרת". אבל באותו ערב קיבלה אתלטיקו בהגרלה את שאלקה. לשם השוואה, את מי בארסה קיבלה באותה הגרלה אתם כבר יודעים.

במשחק הראשון, בלי אגוארו ששוחרר לאולימפיאדה, אתלטיקו הפסידה 1:0. הגומלין בקלדרון ביום רביעי הקרוב יהיה ללא ספק כמו גמר המאה עבור המועדון. סביר להניח שאגוארו יספיק להתאושש מבייג'ינג כדי להשתתף במשחק. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם הוא יהיה על המגרש, אני שם את הכסף על אתלטיקו - פופאס או לא פופאס. ומה עם ניצחון על ריאל בעונה הקרובה? זה כבר סיפור אחר. בשביל זה אולי בקלדרון יצטרכו לחכות לנכד של דייגו.